יש שפתיים.
לשון.
פה.
יש גם עוד איברים.
כמו עיניים,
שהן עצומות.
וגם עור,
שיש עליו זיפים.
שפתיים מונחות על לשון. אפשר לשמוע את האוויר נכנס דרך הפה, כי הוא פעור.
בין השפתיים יש רווח. נוזל שקוף זולג מחליק על הלשון. טעמו מתוק.
בגלל הלשון הגוף מ ת ק ש ת ריאות מתמלאות אויר.
זמן חולף. אויר הריאות חולף דרך מיתרי הקול.
הכל רועד.
תנסה לרגע להפוך הכל לזמן עבר. נדמה לי שזה יקבל עוצמות משלו אם תשנה זמנים. אפשר אולי גם בזמן עתיד. ככה זו תמונת סטילס חסרת עתיד ואני לא מרגישה בה מספיק שמחה או הת-עוררות מספקת.
"בין השפתיים היה רווח, ונוזל שקוף זלג בעדו. הנוזל החליק… וכו'" זה יהיה מממ טוב וחזק יותר. לא?
A
אהבתיאהבתי
הרבה יותר קל להתחבר לעבר, הגעגוע בילט-אין וזה ישר יוצר הדהוד.
ההווה יותר מאתגר, יותר מנוכר, וזה בדיוק מה שרציתי. אין פה שמחה וגם אין התעוררות – יש תמונה.
אהבתיאהבתי
נכון. אבל תמונה זה דו מימד. ומה שאני הצעתי זה תלת. שוב, אתה חושב שניכור זה רק בדו מימד, או יותר חזק בדו מימד. אני חושבת שלא…
לטעמי זה נהייה שטוח ורדוד כתמונה, זה לא מספיק מעורר וכמו שאמרת לא באמת מהדהד.
אני מרגישה שקצרצר אמור להדהד הרבה כדי שיזכרו אותו. כדי שיוציא לי את האסוציאציות והזכרונות מהבוידעם מהנפטלין ומשאר פינות עולם
A
אהבתיאהבתי