זמרת בארים אדומה

חם בתוך הפאב, והאוויר דחוס. גופה של הזמרת מתפתל עם המוזיקה לאט ובחושניות. קולה הקטיפתי נוטף מבין שפתיי השני ומתלטף בקהל. הם שלה, אין ספק בזה, אין ספק בכלל, אך עיניה תרות בין האנשים אחר האחד שהיא רוצה, האחד שבשלו היא מתעלסת כך עם הצלילים. האיש שעליו נחו עיניה מיד כשנכנסה למקום הזה.

היא ראתה אותו קודם, יושב וראשו בין ידיו, אדיש לזמרת הידועה למחצה, שמשכה אליה את כל המבטים. עיניו היו נעוצות בכלום שבינו לבין בקבוק הבירה המיוזע. בדמיונה, ראתה את העשן מסתלסל מסיגריה שתלויה בזווית פיו, אלא שהחוק אוסר אותן עכשיו והאוויר היה צלול מדי, נקי מדי, בשביל המחשבות שלה.

הנגנים היו עסוקים בסידור הבימה והיא הייתה פנויה להתעמק בנוכחות המוצקה הזו, שקוראת עליה תיגר בסגירותה. בעל המקום לא יכל להשביע את סקרנותה. רק ידע לומר שהאיש טוב בלתקן דברים ולא היה לו מושג מה הסיפור שלו.

מרחוק התבוננה בסלע גבו הרחב, במיעוט תנועותיו, ובבגדיו, שידעו ימים טובים יותר. בדממה טוותה בפלך דמיונה חוטים לארוג מהם את סיפור חייו: האישה, ששברה את ליבו כשמצא אותה על ברכיה מול חברו הטוב וראשה נע באופן שאין לטעות בו, השקט שלתוכו התכנס אחרי שעזב את הבית, הכלב שנשאר מאחור.

אלמלא קרא לה הבסיסט להתכונן, הייתה ממשיכה להפליג על כנפי דמיונה. בדרכה ללבוש את שמלת ההופעות האדומה, חלפה על פניו באיטיות שאפשרה לה לשאוף מלוא ריאותיה מתערובת הריחות שלו: חמצמצות של זיעה ועשן סיגריות מהול במרירות בנזין שרוף. כשהתרחקה, נדמה היה לה שכתפיו התרבעו קלות וראשו הזדקף. אולי היה זה ריחה, אולי רק עצם קרבתה.

עכשיו, כשהיא על הבימה הקטנה, אוחזת את המיקרופון קרוב לפיה, מלחששת לתוכו את מילות השיר ומפלרטטת עם הקהל, עיניה חוזרות תדיר אל פינת הבאר הרחוקה, אל הבקבוק המיותם. מילות השיר מספרות על אהבה נכזבת, ובעיני רוחה, סלע האדם שלה נשען ברישול על הקיר, שפתיו יונקות במתינות מסיגריה מהורהרת, וזיפי ראשו האפרפרים נצבעים באורות הניאון. אולי, הוא מהרהר בבחורה בשמלה אדומה קצרה, ובחיוכה הנבוך כשמעדה בעוברה לידו. אולי, אצבעות האבן חשות עדיין בזרוע שתפסו במהירות הברק. הלוואי. רטט חם נמסך בקולה.

לפתע, מבטה מוצא את דמותו, ממלאת את מסגרת הדלת. מבלי משים, אצבעותיה מלטפות את המיקרופון לאורכו. עיניה לוכדות את שלו, מתחתרות בסלע ומושכות אותו אל שולחן קרוב, שהתפנה מיושביו.

קרבתו נושאת עמה ניחוח סיגריות טרי, וצל החיוך, שהתגנב אל זוויות עיניו, מציף אותה אנרגיה בראשיתית. קולה מתמלא ומתעגל, והקהל מתמסר אליה במלואו. ידיים תרות אלו את אלו, אצבעות נודדות על עור חשוף, שפתיים מוצאות שפתיים. נדמה שבכל החלל הצפוף לא נותר עוד מקום לבדידות. היא לוגמת בשקיקה מבקבוק שמונח לידה וממשיכה אל השיר הבא.

החום גובר. הבד האדום נצמד לגופה כמאהב וזיעה זולגת בין שדיה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להשהות את מבטה על האיש ליותר משניות ספורות, יש בקהל עוד אנשים, וגם ככה פועם מעיין בין רגליה. אך הוא – עיניו לא משות ממנה, ומבטו לוגם בצמא את נחשיותו המתערסלת של גופה, את מַדקֵרַת פטמותיה באריג שמלתה, את ידיה האוחזות במיקרופון, את שפתיה הלוחכות אותו ברוך, ועם כל לגימה, נשטפת ממנו הבדידות, כמו חול המדבר מפיו של הֶלֶך שמצא נווה.

הקהל תובע הדרן ועוד הדרן. נצח עובר לפני שמניחים לה לרדת מהבימה. הנגנים מותשים, אך טעונים אנרגיה שלא תדעך עד אור ראשון. הם לוגמים בירה צוננת, ומתחילים לפרק את ציודם. כעת, אין מקום לדיבורים. היא ניגשת אל האיש, אוחזת בידו החמה להפתיע, ומוליכה אותו אחריה.

דלת השירותים נחבטת מאחוריהם, ואצבעותיה הזריזות כבר מקלפות ממנו את המכנסיים. כל מעייניה נתונים כעת לדבר אחד בלבד, שריחו המשכר כבר ממלא את נחיריה.

 ״לא הייתי…״ הוא מנסה לומר.

 ״ששש, אחר כך.״

היא מתיישבת על מכסה האסלה ומושכת מטה את הג'ינס המָהוּהַּ, מחלצת את האיבר הזקור מכלאו, ומזדרזת ללקט בלשונה את החוט המתנוצץ, שנמתח מן התחתונים המופשלים ועד לטיפה המלוחה שבקצהו.

בגמלוניות נבוכה, הוא מנסה לעזור. מושך מעליו את חולצת הטריקו הדהויה, מכדר אותה בידיו הגדולות ולא מוצא לה מקום. חיוך קטן מקשת את שפתיה אך דחוף לה יותר להגיע באצבעותיה אל החזה המוצק, ולהבריש את שיערו המקורזל. ידיה גולשות מטה לסגור על המיקרופון החי, והפעם, שפתיה לא מסתפקות בנגיעה. הן נפשקות לעטוף את הראש, והוא לוהט, ופועם על לשונה.

עד מהרה, נסוגות ידיה מפני השפתיים ונאחזות בעכוז הכדורי. ניצב הבשר הולך וגודש את חלל פיה, והיא מאפשרת לו למלא את גרונה, עד ששיער הערווה הקשה מדגדג את שפתיה, ואפה נוגע בקיר הבטן. מהר, בטרם יאזל האוויר מראותיה, היא מגיעה את לשונה אל שק האשכים, טועמת את מליחות זיעתו, וגוררת גניחה ממעמקי בטנו. רק אז היא מרשה לעצמה לסגת. תחילה גרונה משתחרר ואז גם פיה מתרוקן באנחה, והיא שואפת אוויר מלוא ריאותיה. עיניה ננעלות על עיניו המעריצות, ניזונות מהרעב שמשתקף בעדן.

היא שומעת את החולצה נשמטת בעת שלשונה שבה אל האיבר, מתווה עליו מסלולים ארוכים ומתפתלים, מסמנת בו כל פיסת עור כשלה. אשכיו השעירים נשאבים אל פיה בזה אחר זה, להשתעשע בהם, עד שמגע יד בהול מלווה בנשימה חדה אומרים לה שהכאיבה. באי רצון היא שומטת את הביצים התפוחות מפיה, שבה להסתער על הזין, וכמו מים מן הסלע בוקעות ממנו גניחותיו.

עיניה לא ניתקות מפניו, בולעות כל תזוזה בתווים המסותתים. פיה מתמלא באיבר ומתרוקן ממנו בקצב גובר והולך, לחייה נמתחות פנימה והחוצה, עד שלפתע הגבינים העבותים מתכווצים. היא לופתת את גזעו הפועם של הזין ובאצבעותיה החפשיות סוגרת על שק האשכים הכבד. שפתיה נאטמות סביב העטרה התפוחה, ולשונה מחליקה אל מתחת לחיבור הרגיש.

האיבר כמעט ונשמט מפיה כשברכי האבן פקות. האשכים החפונים בידיה מתכווצים לצליל חבטת ידיים המחפשות מאחז. נוזל חם פועם אל לשונה. מרקמו צמיג, גושי כמעט, טעמו המרוכז מריר, והוא צורב בהחליקו במורד הגרון, ובכל זאת היא לוגמת אותו בשקיקה, חולבת ממנו בידיה את כל מצבורי העבר.

היא מביטה בקשר הנפרם של גבותיו. נשימתו כבדה, וכשעיניו חוזרות מהמעמקים, הן מלאות בה. ידיו החזקות אוחזות תחת זרועותיה, מרימות אותה כמו מנוף, מעמידות אותה על רגליה, שבקושי מספיקות להביא אותה לרום אפו, והוא חופן את פניה בידיו החמות, הנבונות, רוכן אליה בסלעיות סדוקה, והיא מציירת באצבעותיה את מפת גבו, כל חוליה ועצם, כל שריר שנע כשידיו מחשמלות את עורה.

טעם זרעו עדיין בגרונה כששפתיו נצמדות לשלה. לשונה משתלחת אל לשונו, מסתחררת עמה, מזמינה אותה לתוככי פיה וחוקרת את פיו בתורה. טעמו – טעם סיגריות ובירה, מריר כמו זרעו. היא תוהה כמה מרירות יכולה להיות באדם אחד ולואטת שאלה אל שפתיו.

 ״לא היית מה?״

 הוא משתהה, לוקח לו זמן להבין.

 ״…עם אישה. לא הייתי עם אישה…"

ידיו רועדות מתשוקה כשהוא מקלף מעליה את השמלה האדומה הקטנה, ועיניו שותות את עירומה בצמא שאין להרוותו.

"מזמן?"

"שנה. יותר משנה.״

הוא חופן את שדיה המרוגשים בחרדת קודש. כפותיו מחוספסות, ואגודליו סובבים את פטמותיה הזקורות עד כאב. כל מגע שלו הוא עונג כמעט בלתי נסבל.

 "שנה זה המון זמן.. למה?"

 היא נצמדת, מועכת אליו את שדיה וחשה את זקפתו מתחדשת כנגד בטנה.

 "אחר כך… לא עכשיו…"

פניו נעשים חדורי מטרה. מבטו מתמקד בעיניה, ושוב היא מונפת באויר, אצבעות האבן חורצות בעגבותיה. רגליה נלפפות מעצמן סביב מותניו, וזרועותיה – סביב צווארו. איברו הנוקשה בין רגליה, מתדפק אל פיסת הבד הרטוב שנותרה לחצוץ ביניהם. גופיהם נרעדים בפרץ צחוק משותף, משחרר. 

צליל קריעה מלווה צריבה חדה בעורה, אך זו נבלעת מיד באבחה התקיפה של איברו המחליק לתוכה וממלא אותה בקשיותו. ידיו העומסות את גופה, מתחפרות בישבנה ומפשקות אותו כמעט עד קריעה. היא מתנשפת ומהדקת את אחיזת רגליה, כולאת אותו בתוכה בלי לזוז, מתענגת על כל פעימת חום שלו בתוכה.

"זיין אותי," היא לוחשת,"אני צריכה שתזיין אותי," מבטאת במילים מה שנאמר בכל תו וכל צליל שבקע מגרונה הערב ומתירה את רסנו. גבה נחבט אל דופן התא. אגנה נע כנגד הסלע האנושי, דגדגנה תפוח, מתחכך בחצץ ערוותו ושולח בה אדוות של עונג מתוק. חלציו בוטשים ברטיבותה, כל ניעה מחלצת ממנה הֶמְיָה קטנה של אושר. שיניה ננעצות בכתפו הרחבה, השרירית, לעגון בה בשעה שמעמקיה דוחקים אותה אל סף התהום, והיא תלויה שם, מרחפת, עד שהוא צובט את פטמתה וחשמל מתנחשל בגופה.

עוד ועוד גלים של עונג עולים מרחמה המתכווץ ומכים בה. עורה נעשה רגיש מנשוא וכל אגל זיעה, כל זיז ובליטה בדופן התא מצטרפים למערבולת. גופה מתפרפר. רגליה משתחררות מאחיזתן, ואלמלא זכרות האבן שנעוצה בה, הייתה קורסת כבובת סמרטוטים.

העולם מתכנס בחזרה אל פעימות האיבר שבתוכה. ליבה ממתן את דהירתו. נשימתה שוב סדירה. הוא שואל בלי מילים אם אפשר להמשיך, ובלי מילים היא מצמידה אליו את שפתיה בצמא מתגבר. שוב רגליה מתהדקות סביב מותניו וערוותה מתחככת בו באיטיות מטריפה. לשונו בועלת אותה מלמעלה והזין מלמטה. 

אצבעותיו לשות את פלחי ישבנה בדחיפות מתגברת והולכת. ציפורניה מתחפרות בבשרו, והוא מתחפר בבשרה, הם אחד עכשיו, חיה דו ראשית שמתפתלת במעלה שביל הפסגה.

היא אוחזת את פניו בידיים רכות, מרחיקה אותם עד שעיניהם נקשרות אלו באלו, ובלי מילים היא קוראת לו לבוא. אישוניו מתרחבים, בולעים אותה, את כל-כולה, ולפתע הסלע מותך, וגופה שמתמלא במטחים של לבה רותחת, מתנפץ בסערה חדשה.

לאט לאט, העולם לובש צורה. מיוזעת וחסרת נשימה היא מוצאת שהם ישובים על מכסה האסלה, לבבותיהם מהדהדים זה את זה, מאיימים להקרע מבית החזה, וכל איבריהם שלובים. הזמן זורם כמו דבש. הוא מחליק מתוכה ברפיון, והיא מעבירה רגל לצד השני, לכרבל בחיקו את גופה הקורן.

חם לה וטוב לה בשקע צווארו. היא רוצה להישאר שם לנצח, או לפחות עידן. אלא שצליל גרירת הכיסאות מבחוץ נועץ בהם מרפקים. בלי רצון היא מתרוממת ממנו. משתמשת בשאריות תחתוניה הקרועים לנגב את הרטיבות מבין ירכיה, ומשליכה אותם בלי צער לפח. היא משתחלת לתוך שמלתה האדומה בשעה שהוא מושך את מכנסיו ומותח את אריג חולצתו הדק על גופו.

"לא רק אתה," היא מסרקת לאחור את שיערה באצבעות פשוקות, ומנערת, "גם אני אוהבת לתקן דברים."

סימן שאלה מצטייר בעיניו, והיא רק מניחה את ידה בתוך ידו הגדולה. "בוא, קח אותי הביתה."

11 תגובות בנושא “זמרת בארים אדומה

  1. אז ככה: אני קוראת אותך כבר המון זמן, אבל אחרת- הייתי בטוחה לחלוטין שאישה כתבה את הסיפור.
    הדרך המדוייקת והמרגשת שבה תיעדת את התחושות והמחשבות,
    הבניה המעולה של מהלך הערב,
    הדמות המהממת שלו עם כל הגבריות השקטה

    אני לא לוקה בתסמונת ה"זו-שמחפשת-מישהו-לתקן-ולהציל", אחרת-הייתי מכניסה את הסיפור לרשימת הפנטזיות.
    מה שאני כן לוקחת מהסיפור זה את הפסקאות של התיאור של שניהם ביחד, ומאחלת את זה לעצמי ב2013.
    ואם אפשר לא בשירותים, כי אני לא זמרת 🙂

    Liked by 1 person

  2. יותר משיש כאן אירוטיקה ,
    יש כאן ספרות טובה , יש ליריקה

    ואתה מצליח לצקת רגש בתוך תשוקה נואשת ,
    לערבב פנטזיה על התעלסות עם זר עם מציאות עגומה של בדידות וניכור .

    Liked by 1 person

  3. אתה משהו מיוחד. משאיר אותנו תלויים באוויר במשך שבועות ואז מגיח עם סיפור מפוצץ כזה.
    הכתיבה פשוט מצויינת. החיבור לצד של ה'יין' כל כך עוצמתי שבאמת קשה להאמין שלא אישה כתבה אותו. אבל כאלה הם הסופרים: רואים את הסיפורים דרך עיני העולם עצמו.
    תודה שפירסמת.

    Liked by 1 person

  4. אוייייי כמה נהדר.

    מי מאיתנו לא רוצה סלע גדול ושבור לתקן?

    לא יודעת מאיפה זה יצא, אבל כתבת נפלא.

    תודה.

    שוקולדה1

    Liked by 1 person

  5. קראתי אותך בעבר. אני קורא אותך כעת ונהנה מכל רגע.
    כתיבה יפה, מעוררת ואני נהנה גם מהתיאורים הארוכים של הלפני. אתה בונה את הסיפור בעדינות ובסבלנות ואני נהנה מזה. מאד.
    למעשה אתה הראשון שאני יכול להודות בלב שלם שאתה כותב טוב ממני בהרבה 🙂

    תודה איש

    ארזז

    Liked by 1 person

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s