תחזוקה שוטפת

היא מתפשטת. לא מתפתלת ולא מתביישת, ולא עושה עניין איפה שאין כזה. מי שצריכה להיות בבית תוך חצי שעה, אין לה זמן לשטויות. גם ככה בקושי תספיק להכין אוכל עד שלהקת הפיראנות שלה תחזור מבית ספר.

אין מה לומר. הפינוק הזה יקר. כמעט יקר מדי. כל כך יקר, שבשבילו הייתה צריכה לשים מדי שבוע סכום קטן בצד. קטן מספיק שלא יחסר במקום אחר, גדול מספיק בשביל שלא תיאלץ לחכות יותר מדי בין פעם לפעם. מצד שני, מדובר בעניין חיוני לבריאות שלה. אם לא לבריאות הגוף, אז לבריאות הנפש, ועל בריאות, כידוע, לא חוסכים.

המיטה הלבנה ראתה זמנים טובים יותר. למען האמת, עדיף לא לחשוב על כל הדברים שהמיטה הזו ראתה, או ספגה. מה שחשוב הוא הפינוק שלה, זה ששוכב שם על גבו, ידיו משולבת מאחורי עורפו, רגליו מוטלות לפנים בפישוק קל, שריריו משורטטים ביד אומן, וכל-כולו אומר שלווה.

כמעט כולו.

במקום בו נפגשות ירכיו החלקות, מתנשא, עבה וישר, האיבר שעוד מעט יהיה בתוכה. צמרמורת של התרגשות מזדחלת במעלה גבה. צריך רק לחכות עוד רגע, עד שהאצבעות החסונות יסיימו להלביש אותו. אחרי הכל, לחזור משם עם מזכרת זה הדבר האחרון שהיא צריכה. לכי תדעי איפה היה קודם ומה הביא משם.

היא מטפסת על המיטה, והמזרן שוקע ומתנדנד תחת ברכיה, שממילא לא הכי יציבות. חום גופו קורן אליה. ידיה נמשכות אל המוצקות הלא הגיונית של מישורי החזה והבטן, אבל אי אפשר. הזמן אוזל לה בין האצבעות ממש. לו הייתה מחכה שבוע נוסף, יכלה להתארגן טוב יותר, רק שלפעמים צריך לכבות שריפה, ופשוט אין מה לעשות.

בדיוק כמו שסוכם, הוא לא מוציא הגה, אבל השעשוע המאוד מסויים שחרות בפניו, מפריע לה להתעלם מהעובדה שגבר שלם מחובר לאיבר שעומד לשימושה. אין ברירה, צריך להפנות את הגב. היא מניפה רגל מעל הגוף המפוסל, ומנמיכה את עצמה.

שפתיה התחתונות נפרדות לקראת הזין הזקור במיוחד בשבילה. כמה טוב להרגיש את הנחישות בה נחדרה והתמלאה. כל כך שונה כשלא צריך להתאמץ. לא צריך לעסות את הבשר המדולדל עד שיתעורר. לא צריך לקחת אותו לפה, ללקק ולינוק ולנפוח בו רוח חיים.

משופדת למשעי, היא חופנת את שדיה הרכים ולשה אותם. לא מוצקים וזקופים כמו פעם, אבל גם לא שמוטים ומדולדלים כמו שהמגע חסר העניין שבבית גורם לה להרגיש. דם גודש את הפטמות. הן מזדקרות בין אצבעותיה, ארוכות ורגישות, והיא ממוללת, מותחת ומרפה לסירוגין, שולחת נחשים של עונג במורד גופה.

רודן אכזרי הוא הזמן. לו יכלה, הייתה נשארת כך עד בלי די, מלאה עד תום בזין החסון, העבה, יודעת שיישאר כך, זקור וממושמע, כל זמן שתצטרך אותו, שלא יאנח ויתפרק בתוכה, שלא יצטמק וייסוג לפני שיספיק ללבות אש בגחלים הרוחשות במעמקיה. היא מתחילה לנוע, מקללת בליבה את שעון החול ההולך ומתרוקן.

ניחוח מי הקולון שקיבל את פניה ניכנע ונסוג לאיטו בפני הבושם העולה מבין חלציה. עפעפיה נסגרים, בכוח, בריכוז, אך יתר גופה נפער לרווחה, מתמלא ומתרוקן חליפות. כל בליטה וחספוס במעטה הגומי שולח בה ניצוץ, כל חריקה של המיטה וכל מצמוץ רטוב של בשרה מלבים את האש. מעלה ומטה היא מחליקה על זרג הפלדה, מטפסת מדרגה אחרי מדרגה במעלה ההר. כל הוויתה מתכנסת אל אותה פקעת שהולכת ותופחת בשיפולי בטנה.

עוד רגע או שניים לנצור את הגודש הבלתי אפשרי.

לחוש בזיעה הזולגת במורד גבה, בהלמות הלב, בחום העור.

עוד רגע לפני שהקרקע נשמטת תחתיה.

עוד שניה.

גל נשבר בתוכה, שוטף אותה מעלה, מעלה, ומטלטל אותה עד כלות.

אוויר קריר הומה משבכת המזגן ומזדחל סביבה, מחזיר אותה אל החדר הקטן ואל ערימת הבגדים שעל הריצפה.

היא מתרוממת מהזין, ומהמיטה. לאט, נאבקת להחזיר מוצקות לרגליה הנוזליות.

בלי להביט לאחור, היא מתלבשת. לא מתפתלת, ולא מתביישת ולא עושה עניין איפה שאין כזה.

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s