ניסוי מספר שבע-עשרה: (4) לא יכול להיות

אל הרחוב הגיע בחצי ריצה. העובדה שהבחורה ראתה על הגב שלו משהו שלא אמור להיות שם הטרידה אותו מאוד. או שהיא הוזה, ואז טוב שברח משם, או שדברים, שאין לו מושג עליהם, קרו בשעות שאיבד. רון קיווה שמדובר רק בשעות. הוא זכר שיצא במוצ"ש עם אורי, ואפילו איך הדגים לו שוב למה לא צריך אפליקציה. ליתר ביטחון הציץ בטלפון. באמת היה יום ראשון.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתעורר עם בלק-אאוט. זו כן הייתה הפעם הראשונה שהבלק-אאוט בא בלי האנג-אובר קטלני. באופן לא הגיוני, מה שהרגיש היה ההיפך מהאנג-אובר, אם יש בכלל דבר כזה. אנרגיה משונה שבערה בו הפכה את צעדיו הארוכים לריצה. אולי עשה איזה חומר חדש? רון ניצל רמזור אדום להקליד במהירות על מסך הטלפון.

זוכר מה עשיתי אתמול?

ידעתי בסוף תקבל אלצהיימר מרוב זיונים.

לא מצחיק. אתה יודע למה אני מתכוון.

מצחיק מאוד דווקא. לא עשית כלום. כלומר חוץ מהכוסית. אני די בטוח שעשית אותה.

בדוק?

תשאל אותה, היא אמורה לדעת.

הרמזור התחלף לירוק, ורון חזר לרוץ, מפלח את הרחובות כמו סכין חם בחמאה, לא בטוח מה בוער לו יותר לגלות: מה גרם לבלק-אאוט, או מה רצתה הבחורה מהגב שלו. בדרום אמריקה למד – בדרך הקשה – לא לעשות חומרים בלי חבר שמשגיח. אם לא עשה כלום עם אורי, לא עשה בכלל. ואם לא עשה בכלל, אז מאיפה לעזאזל הבלק-אאוט, ולמה הוא מרגיש כמו השפן של אנרג'ייזר?

הוא חתך את הצומת, הקיף את הבניין, דילג את המדרגות שתיים-שתיים עם מפתח שלוף, ונכנס ישר אל חדר המשקולות, שם עמדה המראה הגדולה שהעביר מחדר השינה. קול צרוד, שליווה אותו מחדר המדרגות, שר על אחת שמתפשטת גם כשלא חם. רון חשב שזה לא לעניין לזיין אישה של חבר, גם אם הוא מת, והתפשט בלי שום קשר.

מה שראה לא היה הגיוני. לא היה אפשרי. רון התפתל ובחן את הקווים האפורים הדקים שהתעקלו במעלה גבו. חוץ מהטרייבל שעשה כשהיה צעיר מדי להבין שזה לא יורד, לא הבין הרבה בקעקועים, אבל ידע מספיק בשביל להיות משוכנע שהדבר שעל הגב שלו לא יכול להיות קעקוע. בטח שלא טרי. הוא זכר כמה אדום, נפוח וכואב היה העור שלו בימים הראשונים. חוץ מזה, הציור על הגב נראה הרבה יותר מדי עדין לקעקוע. אולי זו באמת מדבקה. מקלחת טובה ולא יישאר מזה כלום. רון פתח את המים החמים כמעט עד הסוף, סיבן ושפשף, שפשף וסיבן, פעם אחר פעם. העור האדים. הדוד התרוקן. הציור על הגב שלו אפילו לא דהה.

שָלוק כמו לובסטר, התיישב נוטף על שולי האמבטיה, וניסה לחשוב. הציור שעל הגב ואיבוד הזכרון קשורים אחד לשני, על בטוח, השאלה רק באיזה סדר. הוא עדיין לא שמע מזיגה תגובה על ההתנצלות, או בכלל וזה נהיה עניין. לא רק בגלל ששנא את הרעיון שפגע בה, אלא גם בגלל שהבינה הרבה יותר ממנו בכל מה שקשור למוח או לקעקועים, והיה הכי מתאים לשאול אותה. בכלל, הבחורה הייתה גאונה, אפילו ששנאה שקוראים לה ככה. איך אחרת אפשר לקרוא למי שעזבה את האולפנה כשבקושי ידעה חשבון, תוך שנה השלימה בגרות מלאה, ועוד אחר כך הוציאה כזה פסיכומטרי מטורף, שהמכונים רדפו אחריה עם הצעות עבודה?

רון קם. הקרירות של החרסינה על הביצים שלו הפסיקה להיות נעימה, וממילא היה רעב כמו אחרי מסע. בפעמים קודמות שסבל מבלק-אאוט, הזיכרון חזר אחרי כמה שעות. במקרה של הפטריות, כמה ימים. הוא העדיף להיות אופטימי, ולתקוף בינתיים את שאלת הציור על הגב. כל דילוג על יום לימודים קרב אותו לנקודה בה אבא יפסיק את המימון, אבל ממילא הרגיש שלא היה קולט כלום. הוא שלח הודעה לאורי שלא יחכה לו בספסל,  הכין ארוחת בוקר ענקית, בלע אותה במהירות, והתיישב מול המחשב.

זיגה תמיד אמרה שיסודיות היא המפתח למחקר. כנראה שגם במפתח צריך לדעת להשתמש. במשך שעות ארוכות ישב על האינטרנט. חיפוש אחרי חיפוש, אתר אחרי אתר, למד על קעקועים יותר ממה שאי פעם ידע שיש ללמוד, ראה דברים שהיה מעדיף לא לראות, ובשום מקום לא מצא התייחסות לקעקוע אינסטנט שלא יורד במים ובסבון, או לדגם שאפילו מתקרב במורכבות שלו למה שהיה לו על הגב.

כבר היה חושך בחוץ כשרון הגיע למסקנה שלבד לא יגיע לשום מקום. הוא חייג לזיגה, אבל הגיע ישר לתא הקולי שהיא אף פעם לא בודקת.  אחרי כמה דקות, ניסה שוב, ועוד פעם הגיע לתא הקולי. האצבעות שלו רצו על המסך, כותבות ומוחקות. בסוף רק ביקש שוב סליחה ושתתקשר דחוף.

כמה שלא התלהב מהרעיון לשתף עוד אנשים במצבו, לא נשארה לו ברירה. הוא הכיר את אלון דרך זיגה, ובכל הנוגע לקעקועים, נראה שהיה הכתובת הכי טובה.


אלון ראה בעצמו אמן, ולא סתם אמן, אלא אמן אקסקלוסיבי. הוא לא רצה להתעסק עם מי שלא התייחס לקעקועים מספיק ברצינות ולכן החביא את הסטודיו שלו ברחוב קטן, חצי קומה מתחת למספר שבע ב', ואת הכתובת הסודית מסר רק ל'אנשים הנכונים', אנשים כמו זיגה, שניסו להפוך את העור שלהם לבד ציור.

בפעם הראשונה שזיגה הלכה לשם, התעקש ללוות אותה, ליתר ביטחון, ולמרות שאלון הסתכל בבוז תהומי על הטרייבל שלו, לא עמד בפני יכולת העל של רון להתיידד עם כל אחד. זיגה טענה שזו לא יכולת על, אלא יכולת תחת ושאלון נדלק עליו, אבל הוא ידע שהיא טועה.

השעה הייתה תשע בערב כשנכנס לרחוב הצדדי, פנה אל השביל, וירד במדרגות. הוא נקש על דלת הברזל הכבדה, והמתין. אלון, אחד האנשים הבודדים שיכלו לגרום לו להרגיש קטן, קיבל את פניו בחיוך מלא שיניים ובחיבוק דובי. ריח חמוץ עלה מהזקן המגודל, והגומייה, שאספה את רעמת השיער, העידה שעדיין לא סיים את יום העבודה.

"לבד פה?"

אלון העיף מבט בשעון קיר שהיה עשוי מברזלים מכופפים. "יש לי מישו עוד חצי שעה, מה אתה צריך?"

"שתראה משהו." רון נעל את הדלת, הוריד את החולצה והסתובב.

אלון לא אמר מילה, רק הושיט יד ענקית אל הגב החשוף.

"מה זה?"

"קיוויתי שאתה תדע להגיד לי."

אלון הוליך אותו לעמדת העבודה. אור בוהק נפל על הזרועות העבות, ולרגע אחד, הדרקון שכיסה אותן נראה כאילו עמד לשטוף אותו בלהבות. רון התנער ונשכב על הבטן, נותן למאסטר לבחון את הציור.

"משהו שלא יכול להיות. זה מה שזה." אלון הזדקף, על פניו תערובת של תדהמה והערצה. הוא הוציא זכוכית מגדלת מאחת המגירות. "ואני לא מדבר על סבלנות ולא על ידיים של מנתח מוח. אני מדבר על הקווים שהם כאלה עדינים, שאין בעולם מחט שיכולה ככה. איפה עשית את זה?"

"זהו שלא."

"מה לא?"

"לא עשיתי את זה."

"לא קוּל בכלל, בנאדם." אלון התרחק ממנו בעצבים. "לא קוּל."

"נראה לך הייתי עושה משהו כזה, ולא בא אליך? תבין, זה הקטע המסריח. אתמול לא היה שם כלום. אין לי מושג מאיפה זה הגיע."

"רציני? אין מצב." המאסטר שוב רכן אל הגב עם זכוכית המגדלת. רון הרגיש את האצבעות מטיילות מעצם הזנב עד לאזור בו הדגם נפרש כמו קורי עכביש אל השכמות, ופתאום לא היה כל כך משוכנע שזיגה טועה בקשר לאלון. "אין מצב זה טרי. בטוח אין לך אלצהיימר או משו?"

אם חשב קודם להעלות את עניין הבלק-אאוט, עכשיו היה בטוח שלא כדאי. "לא מצחיק."

"לא צוחק. בחיים לא ראיתי דבר כזה, ותאמין לי, ראיתי הרבה."

הפעמון של הדלת צלצל. רון זינק מהכיסא, והתלבש במהירות.

"כוסומו. בחיאת אלון, אתה שומר את זה בבטן, כן?"

אלון פסע אל הדלת בגבות מכווצות, וסובב את המפתח. "למה מה אני יגיד? תפסו אותך חייזרים ושמו עליך ברקוד? שניה, אל תלך." הוא הכניס בחורה עם שלושה חישוקים בגבה ובתולת ים סביב הזרוע, החליף איתה כמה מילים, ושלח אותה להתארגן. "רציתי לבקש ממך – לא מצליח לתפוס את אחותנו בטלפון, אז כשאתה רואה אותה, תגיד לה ההזמנה שלה, הדחופה, מחכה לה פה עוד מיום שישי."

רון יצא מהסטודיו עם יותר שאלות מתשובות. מצד שני, הידיעה שזיגה לא סיננה אותו באופן אישי, הורידה לו אבן מהלב. בשביל אלון כולם אחים, רק שבשבילו, זיגה באמת הייתה אחות, גם אם נולדה להורים אחרים. וגם אם התלהבה מדי מאיזה זיגי סטארדסט שמצאה בוינילים הישנים של אבא. הוא נזכר איך הייתה מתקשרת אליו מהאולפנה, איך, בשיחות ארוכות לתוך הלילה, דיברו על כל הדברים בעולם, ואיך הרגיע אותה שאין בה שום דבר דפוק, ושמלא בנות מרגישות כמוה. לא היה מצב שהדבר המטומטם שאמר לה באמת פגע בה.

הוא נזכר גם בלילה בו הציל אותה. זה היה בדיוק כשחזר ממארב. הוא הפעיל את הטלפון, ומצא המון הודעות. לפני שהספיק לקרוא, נכנסה ממנה שיחה. היא בכתה כל כך, שכל מה שהצליח להבין היה שההורים קראו לה סוטה מטונפת וזרקו אותה מהבית. אלוהים יודע איך הייתה גומרת אם לא היה מסדר שאבא שלו יגיע באותו לילה לאסוף אותה מהתחנה המרכזית של טבריה.

רון לא רצה לחשוב יותר. הוא נכנס הביתה ונפל למיטה בעייפות. האנרגיה המטורפת של הבוקר נראתה כמו משהו שקרה למישהו אחר, וכל הלילה הקודם נשאר תעלומה.

המשך יבוא…


רשימת הפרקים:

תגובה אחת בנושא “ניסוי מספר שבע-עשרה: (4) לא יכול להיות

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s