ניסוי מספר שבע-עשרה: (6) מחלקת חפירות

בדרך מהאודיטוריום לספסל הקבוע, רון הוסיף חרמנות מוגזמת לרשימת הדברים שהטרידו אותו. התמונה של המרצה מוצצת לו סירבה לצאת מראשו. משהו בהחלט נדפק לו במערכת. היא יכלה להיות אמא שלו, והייתה צריכה להוריד איזה עשרים קילו לפחות בשביל להתקרב לצורה נורמלית, ועדיין, כל ההרצאה הרגיש שהיא מדברת רק אליו, וכשהתכופפה להרים עט שהפילה, רצה לקבור את פניו בין השדיים השופעים ולא לצאת משם.

"כדור הארץ לרון…"

"מה קורה, איש?"

"לא יודע. תגיד אתה. שואל שאלות מוזרות… נעלם מהרדאר… עכשיו מרחף כמו בלון. אתה על משו?"

רון הוריד את משקפי השמש, שפשף את הפנים והחזיר אותם. "סתם לא ישן מספיק."

"שוב זיינת כל הלילה?"

"יכול להיות."

"מה יכול להיות? לא היית שם כשזה קרה?"

"עזוב. מסובך."

"וואלה? חשבתי אצלך הכל פשוט."

"הייתי מת. תקשיב, ראית אולי את זיגה?"

"שבוע שעבר, בול איפה שאתה יושב."

"לא. אחרי זה."

"למה, קרה משהו?"

"לא רואים, לא שומעים, לא עונה להודעות."

"בטח סתם קבורה במעבדה הזותי שלה, זוכר איך הבריזה לנו לפני ההופעה בפארק?"

רון זכר. הפעם לפחות ידע איפה המעבדה. באור יום האזור נראה הרבה פחות מסתורי, והוא מצא בקלות את הדרך לבניין. הכניסה מהדלת הראשית אילצה אותו להסתובב קצת במבואה עד שאיתר את המדרגות הצדדיות. הוא חלף על פני מכונת החטיפים ובת זוגה האדומה, מתעלם ממבטים ששאלו מה אחד כמוהו עושה שם, ודילג אל הקומה הרביעית. המסדרון חסר החלונות נראה בדיוק אותו דבר. אף אחד לא תיקן את הפלואורסנט המהבהבת מעל לדלת. הוא נקש.

"תשתמש בפעמון." ברונטית בחלוק מעבדה הצביעה על לוח ספרות ליד המשקוף, "אחרת בחיים לא ישמעו אותך שם בפנים."

רון התכוון להגיד משהו, אבל היא נעלמה מבעד לדלת אחרת. הוא לחץ על הכפתור המתאים בתחתית המקלדת, והמתין. לפני שלחץ שוב, הדלת נפתחה, מגלה בחור כחוש עם קרחת קטנה וצמה שנראתה כמו זנב של עכבר ורק גרמה לו להיראות עוד יותר פאתטי משהיה.

"כן?"

"זיגה פה?"

"מי?"

"זיגה. תורג'מן.  עוזרת מחקר כאן?"

"לא. לא כאן."

רון היה בטוח שהגיע למעבדה הנכונה. יכול להיות שהזיכרון שלו נדפק יותר ממה שחשב?

"פה זה 4078, לא?"

"אז?"

"אז פה…" רון החליט להיזהר, "זה החדר שאמרה לי."

"אה. מתאים לאפסים האלה לא לעדכן. סגרו להם את הפרויקט. יום ראשון עפו מפה."

"ככה, מהיום למחר? באיזה קטע?"

"בקטע שההדגמה לדיקן לא עבדה. אתה לא מבין. שנה שפכו עליהם תקציבים, והם הבטיחו פטנט שיחזיר את כל הכסף למחלקה ועוד הרבה יותר, ואז הפרוטוטייפ שלהם…" הכחוש הרים יד ושמט אותה להמחשה.

רון העביר משקל מרגל אל רגל, נזכר באי נוחות כמה זיגה נלחצה כשחטף את המכשיר מהשולחן שלה. אם דפק לה את  הפרוטוטייפ כשנפל עליו, אז הוא בדיוק המפגר שזיגה אמרה, ואם אי פעם תדבר אתו שוב, זה יהיה נס.

"מה זת'ומרת  -" רון חיקה את התנועה שלו עם היד.

"לא עבד. כלום. נאדה. שמעו את הצעקות של הדיקן עד למטה. סגר אותם על המקום."

הבטן שלו התכווצה. הוא הציץ מעל לראשו של הבחור, אבל לא היה זכר לשולחן עם המבחנות המסודרות.

"תסלח לי, אבל אתה לא נראה לי כל כך קשור לפרוייקט הזה."

"למה לא?"

"כי אתה גבר."

"מה קשור?"

"כל הפרוייקט הזה היה קשור לנשים." הכחוש נחר צחוק של מבוכה. "כאלה שלא יכולות לגמור. אתה מבין איזה כסף יש בפטנט שעושה לנשים לגמור?"

רון שלף את חיוך מספר שמונה, שיהיה לבחור משהו לחשוב עליו, וחישב מסלול מחדש.


אורי לא היה זיגה, והייתה לו נטייה מעצבנת לחזור על כל דבר עשר פעמים, רק שלפי מה שאמר הכחוש, היה מצב שאחותו לא תדבר איתו יותר בחיים, ובכוחות עצמו לא הגיע לשום מקום. לקפה היה טעם של חול. רון הזיז ערימה של חוברות קומיקס ושם את הספל על השולחן.

"בלק-אאוט? כאילו כלום? כאילו, לא זוכר שום דבר?"

"בדיוק. כאילו מישהו נכנס למוח שלי וגזר ממנו את הלילה."

אורי קם מהספה המרופטת ופסע הלוך ושוב, מורט את זקנקנו.

"ואלון הזה? הוא – לא היה לו שום דבר להגיד על הקעקוע?"

"חוץ מ-'לא יכול להיות', לא ממש."

"ואתה בטוח שאין לך מושג מאיפה זה בא?"

"כמו שאמרתי. עד שהצהובה שאלה, לא ידעתי עליו."

"וואלה. אז היא הראשונה ששמה לב למשהו?"

רון הנהן, משלים עם גורלו לחזור על כל דבר אלף פעם.

"יש מצב אתה חוזר לזותי מהפאב של אייל, וככה, מנסה לברר -"

רון קטע אותו. "ברור. אני דופק לה על הדלת, וכזה: זוכרת שהזדיינו אתמול? כי אני לא. אכפת לך לספר לי מה בדיוק עשינו שקמתי עם בלק-אאוט? דרך אגב, שמת לב במקרה לאיזה חייזר חובב קעקועים בסביבה?"

"מה קשור חייזרים?"

"סתם. אלון אמר אולי חטפו אותי חייזרים ושמו עלי ברקוד."

"אולי באמת חטפו אותך חייזרים?"

"נראה לך?"

"כי אם חטפו אותך חייזרים, אז בטח זה לא ברקוד, אלא משהו של שליטה מרחוק, וכשאתה מזיין, הם מוכרים לחברים שלהם זמן תפעול לזין ש'ך."

"פורנו חייזרים. למה לא." רון לבש את החולצה שלו וקם מהספה. "ידעתי אין מה לדבר איתך על זה. תתבגר כבר מהקומיקסים האלה שלך." הלך אל הדלת, פתח אותה בעצבים, וכמעט נכנס ביעל, שעמדה שם עם שתי שקיות אמ-פם בכל יד, ועוד אחת שתפסה עם הברכיים.

"וואי תודה, איך ידעת?" סימנה לו לקחת את השקית הצהובה מבין הרגליים, והלכה למטבח עם ארבע השקיות הנותרות. היא לבשה מעילון רכיבה צמוד, ג'ינס עם חורי שפשוף בירך הפנימית, וחבשה קסדה עם בליטה משונה. רון ואורי הסתכלו על הקסדה, הסתכלו אחד על השני, והתגלגלו מצחוק.

"חמודים שאתם. קצת עזרה כאן במקום צחוקים אולי?"

"בטח," אורי שחרר אותה משקית ירוקה, "פשוט קטע, שבדיוק דיברנו על חייזרים, ובול את פותחת את הדלת עם הדבר הזה על הראש…"

"אה…" יעל פוצצה בלון מסטיק, נחלצה מהקסדה, וניערה לחופשי רעמת תלתלים, "לא סיפרתי לך שאני ממאדים?"

"נוגה, אם הייתי צריך לנחש."  רון הבזיק אליה חיוך מספר שלוש.

"מזל שאתה לא צריך לנחש."

רון אהב נשים עם פלפל, רק שהיו לו מספיק צרות גם בלי לזיין את השותפה של חבר שלו, ואת מה שעבר לאורי בראש לא היה צריך לנחש. הוא העביר את עצמו לניוטרל, מנסה לא לראות את יעל פושטת את מעילון העור ומסדרת את הקניות ביעילות מעוררת קינאה. הוא אהב יעילות, וגם את הישבן הרחב עם הרווח המזמין בין הירכיים, ואת השדיים הנדיבים שבא לו לראות מתנדנדים בקצב הזיון.

לא, לא. זה לא ילך ככה. רון התעלם מהאצבעות שהוציאו מלפפונים מהשקית הסגולה, והכריח את עצמו להתעניין במשהו אחר. כל דבר. למשל, הבליטה שעל הקסדה.

"אל תגיד לי שאף פעם לא ראית מצלמת דרך."

יעל נעמדה לצידו בידיים משולבות מתחת לחזה, וריח נשי, שצף מתוך הבנזין השרוף, דגדג לו בביצים. למרות שלא זכר מזה כלום, היה בטוח שזיין לפני פחות מעשרים וארבע שעות, ובכל זאת, עדיין התחרמן משדיים כאילו היה בתול מקומדיית קולג'. בתול מהסוג שמרוב התרגשות מגמגם שטויות כמו: "למה זה טוב?"

"זה טוב בשביל שכשאיזה בן זונה מנסה להרוג אותי על הכביש, יש לי מה להראות למשטרה ולביטוח." יעל פוצצה עוד בלון והתחילה לפרוק את השקית האדומה.

"אז זה כאילו מצלם כל מה שקורה לך בדרך?" אורי שאל בהטעמה, מקפל את השקית הכחולה, ונועץ מבט רב משמעות ברון.

"כן, בגדול."

ברור. כל כך ברור. איך לא חשב על זה קודם? רון חילץ את עצמו הדמיוני מבין השדיים של יעל, והזכיר לעצמו שהיה בכלל בדרך החוצה.

כל כך קל. הרי יש לו מצלמה בטלפון. כל מה שצריך זה לשים את המכשיר ככה שיתפוס את האקשן. בלי להיראות סוטה זאת אומרת. לרוב האנשים שהכיר הייתה דעה ברורה על אנשים שמצלמים את עצמם מזדיינים, והיא לא הייתה טובה. חוץ מזה, לא ברור אם יוכל לסמוך על עצמו שיעשה את זה, בהתחשב בעובדה שאין לו מושג אם בכלל היה עצמו בשעות המחוקות. הכי טוב אם מישהו פשוט יעקוב אחריו עם מצלמה…

מישהו כמו אורה. רק שלבקש ממנה לצלם אותו מזיין יהיה עקום אפילו בשבילו. הוא ניסה לדמיין את  הבלונדינית הגדולה עוקבת אחריו עם אחת המצלמות המשוכללות שלה. לא בא בחשבון. זה כמעט כמו לבקש מאמא שלו דבר כזה, אם הייתה לו אחת, זאת אומרת. מה שכן, בטוח יש לה מצלמות ריגול.


אורה עטפה אותו בחיבוק מעושן, שבסופו, כמו תמיד, נעמדה מולו לבדוק איך השתנה. הפעם, הבדיקה הייתה הדדית. לראשונה, רון הבחין בשערות לבנות בתוך הבלונד, ולפתע קלט למה אבא התכוון כשהיה משוויץ בה שהווילונות תואמים לשטיח. הבטן שלו התכווצה. מכל הנשים שאבא הביא הביתה, היא הייתה היחידה שלא התייחסה אליו כמו למטען עודף.

היא הושיבה אותו ליד שולחן נמוך בסלון, מזגה לשניהם קפה שחור, והמטירה עליו שאלות, עד שהשלימה את כל הפערים מאז חזר מהטיול.

"טוב. אז מה אתה צריך?"

"מצלמה למעקב."

ליד מאפרה גדושה בבדלים שכבה חפיסה חצי ריקה. היא משכה ממנה סיגריה דקה והציתה אותה. ניחוח קל של מנטה התפשט באוויר, מחזיר אותו לערבים ההם על המרפסת. הוא היה מראה לה שגמר שיעורים, והיא הייתה מביטה בו בעיניה הירוקות, נושפת סילון עשן, משביעה אותו שלא יספר לאף אחד, ומספרת לו עוד סיפור מהעבודה, שהיה יותר מרתק מכל סדרה בטלוויזיה, והרבה פחות מצונזר.

"אני רוצה לדעת בשביל מה?"

"אני חושב שלא."

"הסתבכת במשהו?"

"לא. לא משהו כזה."

אורה ינקה בריכוז מהסיגריה, בוחנת אותו מבעד לעיניים מצומצמות. "אוקי. אמרת, אז אני סומכת עליך. תן לי לראות מה יש לי פה בשלוף."

כעבור זמן קצר חזרה, ושמה על השולחן מספר חפצים. "אז ככה. יש לך כזה," הצביעה על שעון שולחני, "שאפשר לשים אותו בכל חדר כמעט, ויש לו חיישן תנועה, ככה שהוא מצלם רק כשקורה משהו."

"לא מתאים. צריך משהו שבא עלי."

"אז קח את זו," הרימה קובייה שחורה קטנה והגישה לו. "בדרך כלל אני מלבישה אותה על התיק, אבל זה בא גם עם כפתורים שאפשר להתאים לז'קט. יש לך, כן?"

"אני אסתדר."

היא שלפה חוט קצר מהערימה. "זה המיקרופון."

"וואלה. לא חשבתי שזה בנפרד. כמה סוללה יש לה?"

אורה חיברה את המצלמה למטען. "אתה רואה פה את הנורה? כשהיא מפסיקה להבהב, יש לך משהו כמו שלוש שעות."

שלוש שעות. רון נאלץ לקוות שזה יספיק.

המשך יבוא...


רשימת הפרקים:

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s