ניסוי מספר שבע-עשרה: (7) הפקות מקור

מה זה האור הזה? רון ניסה לקבור את הפרצוף בכרית, אבל לא הייתה שם אחת. בסוף עוד יתרגל לא לדעת איפה התעורר. היה בחדר חלון, ודרכו ראה שבחוץ עדיין חשוך. מה שהציק לו בעיניים הגיע ממאוורר תקרה. היה עדיף שבמקום להאיר יסתובב, הוא היה רטוב כולו מזיעה. בעצם, לא. המזרן היה רטוב, לא הוא, והעקצוץ שהציק לו בכלל בא מהגב, לא מהיד, שנרדמה מתחת לצוואר של בחורה שכיסתה את הראש עם הכרית שאמורה להיות שלו.

רון חילץ את היד בזהירות, וקם מהמיטה. היא עדיין לא תפקדה לגמרי, ועשתה מפולת קטנה כשנתקלה במתלה בגדים. הרעש הפריע לו יותר מאשר לבחורה במיטה, שרק הידקה את הכרית על הראש, הפליצה כמו מילואימניק, והמשיכה לישון. על המתלה נשאר להתנדנד בלייזר שחור. לקח לו כמה שניות לזהות שזה הבלייזר שבכפתור שלו הסתיר את המצלמה. היומיים שהשקיע בתירגול אכן השתלמו. גם הזווית וגם האור היו יותר ממה שהעיז לצפות, ונשאר רק לקוות שהסוללה לא נגמרה מוקדם מדי. הבגדים שלו חיכו בערימה מסודרת על שידה ממול. את זה דווקא לא תרגל – אם יפגוש פעם את רון של מקודם, יזמין אותו לבירה. הוא התלבש במהירות, חסר סבלנות לגלות, בין השאר, איך הגיעו גרביונים שחורים לכיס שלו

שוב הגיע הביתה עם אור ראשון. הוא לא ידע כמה שעות הספיק לישון, וגם לא כל כך עניין אותו. יותר מדי אנרגיה התרוצצה לו בגוף. אם התשובה לשאלה שרדפה אותו יותר משבוע לא הייתה מחכה במצלמה, היה בכיף דופק אימון. אולי אפילו כפול. רון חיבר את המצלמה ללפטופ, ועד שהסרט יגמור לרדת, קפץ למקלחת. לא הייתה לו אפילו סבלנות להתנגב. הוא פרס מגבת על הכיסא, התיישב מול המחשב ושם אוזניות.

משהו בהיר מילא את המסך. רשרושים, שנשמעו כמו טלפון שחייג בטעות מהכיס, גילו מעט מאוד על המתרחש. למשך שניות ארוכות המסך החשיך, וכשהתבהר, כתמי צבע הפכו לדמות מוגדרת. השיער שלה היה כהה, וירד אל מתחת לכתפיים, שם נבלע בשחור של החולצה. חצאית אדומה קצרה התנפנפה סביב רגליים חטובות בנעלי עקב ובגרביונים שחורים. יד אחת פתחה דלת והשנייה הושטה לאחור. שוב השחיר המסך. רעש מילא את האוזניים.

לא הייתה לו סבלנות להקדמות. הוא הקפיץ את הסרט עד שעל המסך הופיע החדר בו התעורר. התמונה נעה משידה לארון, חלפה על פני מיטה מסודרת, ונעצרה על מתלה בגדים, שהלך וגדל והפך למערבולת של כתמים מטושטשים. פרצוף שהכיר מהגילוח מילא את המסך, ולחש 'אש עליך רון, איך שיחקת אותה. דרך אגב, קוראים לה נופר, ושים לב, היא רקדנית'.

רעש של ניאגרה הקפיץ את רון ושלח אותו לעבר הבחורה שהופיעה מבעד לדלת, יחפה וחשופת רגליים. הוא אחז במותניה הצרים והחליק מעלה לעבר השדיים שגאו מתוך המחשוף, יוצרים נקיק מעורר תיאבון. נופר הביטה למטה, חייכה לעצמה ואז אליו. היא הושיטה ידיים למכנסיים שלו, ונצמדה, מטה את ראשה לאחור ומתמסרת לנשיקה ארוכה.

הזין שלו נתקע בשולחן. הוא זז לאחור עם הכיסא כדי לתת לו מקום, וכשהחזיר את המבט למסך, התמונה הייתה חשוכה. היד שלו בקושי הספיקה להגיע לעכבר כשרון השני הדליק מחדש את האור.

"אוּוּוּ… אור עושה לך את זה?"

"גוף כמו שלך, פשע לכבות את האור."

נופר הסתחררה במקום. שולי המיני התרוממו, וכמעט חשפו את מה שמתחת. "אתה חושב?"

"לא חושב, בטוח."

היא צחקה בקול. "חנפן."

"כל מילה אמת."

"סתום ואל תזוז," החליקה בידה מלחיו אל הסנטר, ירדה לאורך הצוואר, ועקבה אחרי תבליט שרירי החזה אל הבטן. "גם אתה לא רע בכלל," קילפה מעליו את החולצה, ובחנה באצבעותיה את כתפו ואת הזוויות המעוצבות של הטרייבל. "הממ… נייס." היא שמה את החולצה על השידה ליד. "אז מה? רוצה עכשיו לראות את שלי?"

"רוצה לראות את כולך."

"חנפן משהו-משהו אתה," חזרה אליו, וטיילה בלשונה על השרירים החשופים, מוצצת פטמה קטנה אחת, ואחריה את השנייה. "אבל זה בסדר. אני אוהבת חנפנים." נופר ירדה על ברכיה מולו, ראשה בין רגליו. "שלא לדבר על מלקקי תחת."

רון העריץ את האיפוק שהפגין על המסך. רק לראות את הפנים האלה מתחככים בו גרם לו לרצות לכסות אותם בשפיך. הוא ניסה להפגין איפוק דומה, עזב את הביצים, ושילב אצבעות מאחורי עורפו.

הוא חשב שתיכף יראה אותה יורדת על הזין, שכבר פילס לעצמו דרך והציץ מעל לחגורה, רק שלה הייתה תוכנית אחרת. היא חלצה לו נעל אחרי נעל, ובאיטיות אכזרית גילגלה מעליו גרב אחרי גרב, מניחה אותם בתוך הנעליים למרגלות השידה.

"זה לא יכול להיות חוקי מה שאת עושה לי," שמע את עצמו אומר.

"כליאה לא חוקית אתה מתכוון?" נעמדה מולו, משעינה מרפק על אמה, ומצביעה לעבר ראש הזין שנאבק להשתחרר.

"ככה קוראים לזה?" צמצם אליה מרחק.

"אל. תזוז."

נופר פסעה לאחור והתחילה להקיף אותו.

"מה זה הדבר הזה?" פיה נפער כשעיניה נחו על גבו, וידיה נשלחו למשש.

"כמו זה," הצביע על הטרייבל, "אבל אחר."

"קורע."

"לא, באמת. כולה עוד קעקוע."

"אבל איזה גודל! בטח כאב לך רצח."

רון הסתובב אליה, והצמיד את ידה בין רגליו. "נראה לי שכחנו פה איזה אסיר."

"אני לא שוכחת כלום."  ידה נסגרה על אשכיו, "אתה שוכח שאמרתי לך לא לזוז."

"ואם אני כן אזוז?" הוא חפן את השדיים המלאים.

"אז אני מכבה את האור."

'מי שאוהב פלפל, שלא יתלונן שחריף.' רון מלמל לעצמו, ושוב עזב את הביצים. איכשהו הידיים שלו כל הזמן הגיעו לשם. הוא החזיר את תשומת ליבו למסך.

נופר הקיפה אותו שוב. "אז החלטנו לא לזוז. יפה." היא פתחה באיטיות מתגרה את מכנסיו ומשכה אותם מטה. "השאלה עכשיו," קיפלה אותם על השידה, "אם מגיע לאסיר שליש על התנהגות טובה."

"אסיר למופת יש לך פה. אפס עבירות משמעת."

"כן… אני רואה שיש לי פה אחד למופת." חפנה את הביצים, והחליקה בידה עד לגומי הרחב של הבוקסר הצמודים, נמנעת מהחלק שהציץ החוצה. "רק לא בטוחה כמה סבלנות עוד יש לו."

"מלא סבלנות, לא רואה?"

"עוד רגע מתפוצץ,"  ליקטה באצבע טיפה מקצה הזין, "רק לא מסבלנות – נראה לי."

"דרך אחת לגלות."

"דרך אחת, אתה אומר?" קילפה ממנו את התחתונים, עשתה מהם כדור וזרקה אל השידה. "רק תזכור אחר כך שזה היה רעיון שלך. שב שם," הדפה אותו לעבר המיטה, חיברה את הטלפון למערכת קטנה והתעסקה אתו כמה שניות.

אפילו הצליל השטוח שבקע מהמחשב לא הצליח לגרום לביונסה ללהוט פחות. נופר עצמה עיניים, הרימה את זרועותיה גבוה מעל לראש ונקשה באצבעות, מזרימה את המקצב המחשמל דרך הכתפיים אל המותניים, אל האגן ולבסוף אל הברכיים. היא פיתלה את ידיה למטה, ובלי להחסיר פעמה, התירה את כפתורי החולצה בזה אחר זה.

רון שעל המיטה נשען לאחור על מרפקיו. רון שבבית הזדקף בכיסא, ולשניהם פעם הזין בהתרגשות.

נופר אחזה בשולי החולצה, מותחת אותה על החזה. כתפיה רקדו לימין, חושפות טפח אחד, ולשמאל חושפות טפח אחר, פעם ועוד פעם, עד שבתיאום מושלם עם קולה של ביונסה, החולצה גלשה ממנה והתעופפה הצידה, חושפת חזיית תחרה אדומה, גדושה להתפקע.

רון התנשף כאילו מעולם לא ראה חזייה. רון שעל המיטה התרומם.

"כבר מתחרט על הרעיון שלך?"

"איזה רעיון?"

"שאני יבדוק ת'סבלנות שלך."

רון התיישב בחזרה. "חופשי תבדקי, רק שאחר כך אני בודק. אותך. אבל לעומק."

"חסר לך שלא."

נופר ליטפה את ירכייה ברפרוף אצבעות, גולשת למותניה ומשם לחזה, הצמידה את השדיים הכלואים בחזיית התחרה, ושיחקה בהם.

רון יכול היה רק לנחש את המוצקות שלהם, אם הפטמות בולטות כבר ומדוע נחיריו שעל המסך התרחבו.

קולה של ביונסה נסק. החצאית צנחה לרצפה, ומשם נבעטה לעבר העותק השני שלו. זה תפס אותה מהאוויר ובלי להוריד את העיניים מהגוף שהתפתל לפניו, השליך אותה מאחורי הגב. על המסך, רון הבחין בקעקוע קטן על הלחי השמאלית, אבל יותר עניין אותו החריץ העמוק, שבלע לתוכו משולש מתחרה אדומה. לגמרי של הביוקר, חשב לעצמו ונזכר בזיון של אורי, ההוא שבסוף לא קרה.

"בן זונה מזליסט," סינן לעבר רון שעל המסך, זה שמולו נופר נענעה את הישבן ושיחקה בגומי של החוטיני. מה לא היה נותן כדי לזכור אותה ממקור ראשון. הוא הביט מהופנט במסך, לא מודע לידו, שסגרה אגרוף על הזין, לא מודע לצליל ההודעה בטלפון, שהשאיר לטעינה במטבח, כולו מרוכז בידיים שטיפסו אל תפס החזייה, בתנועה המהירה ששחררה את השדיים המפוארים לחופשי, ובכתם האדום שגדל במהירות ומילא את כל המסך.

רון רצה למות.

הוא בהה במסך, מנסה בכל כוח רצונו לגרום לחזייה הדפוקה ליפול. זה לא עבד.

"עכשיו תורי," שמע את עצמו אומר ואת הגוף הקטן נוחת על המזרן.

"אי אפשר להגיד שלא חיכית בסבלנות," צחקקה נופר, ופתאום נגמר לה האוויר. רון לא היה צריך לראות בשביל לדעת למה. הטעם שלה נשאר לו בפה. הוא טרק את הלפטופ בתסכול והסתער על המשקולות בחדר השני.

המשך יבוא…


רשימת הפרקים:

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s