ניסוי מספר שבע-עשרה: (9) יותר מדי ממשהו טוב

יותר מדי מחשבות התרוצצו לו בראש. רון לא רצה להישאר איתן לבד, אבל עוד פחות רצה לצאת ולמצוא את עצמו למחרת בבוקר עם חור בזיכרון. היה ברור, שברמת החרמנות בה נמצא, יזדיין שוב ברגע שתהיה לו הזדמנות. עדיף שלא תהיה לו. למשך חצי שנייה בערך שקל ברצינות את ההזמנה של אבא לבוא לארוחת שבת. רק שהזמנה כזאת אומרת חברה חדשה, וחברה חדשה אומרת חפירות מפה ועד להודעה חדשה. עדיף שילך לאורה, בכל מקרה צריך להחזיר לה את הציוד.

בדרך, רון נזכר איך היו מדברים על המרפסת של אבא, ובסיפורים שהייתה משתפת איתו. יכול להיות שפשוט היה צריך לומר לה בשביל מה הצטרך את המצלמה. היא הייתה מבררת בדיוק מה ידע ומה לא ידע, מסדרת את הדברים כמו חלקים של פאזל, מגלה מה החלק שחסר, וישר מבינה איך למצוא אותו, או לפחות איפה לחפש.

חלק אחד היה הקעקוע. עדיין לא היה לו מושג מאיפה הגיע לגב שלו, אבל היה די ברור שמשהו קרה כשנופר נגעה בו. חלק שני היה הבלק-אאוט, שבטוח קשור לאיך שאיבד הכרה אחרי שגמר. חלקים אחרים היו החרמנות המופרעת שלו, והאנרגיה המטורפת של הבוקר.

מה לעזאזל חיבר בין כולם?

ברור שאורי לא התכוון ברצינות, אבל אולי הקעקוע היה באמת משהו חייזרי שמשתלט עליו? זה יכול להסביר מה פתאום התחיל לעשות לנופר דברים שבחיים לא היה עושה, ולמה בפעמים הקודמות התעורר עם שיערות בפה. אולי אפילו למה התעלף אחרי שגמר, כי אם זה היה בגלל הגמירה עצמה, היה צריך להתעלף איזה שלוש פעמים מאז. הוא נזכר איך דווקא נופר, למרות שגמרה בטירוף, רצתה עוד. גם ההיא מהבלק-אאוט הראשון בקושי חיכתה שיקום לפני שעלתה עליו שוב. בסוף עוד יצא מכל הסיפור הזה שזיגה בכלל צדקה במה שאמרה אז על הספסל.


אורה פתחה את הדלת בחיוך רחב. "פעמיים בשבוע… אני עוד יכולה להתרגל."

"להתרגל למה?" רון עדיין היה שקוע במחשבות שלו.

"לראות אותך," הזמינה אותו פנימה, ולקחה ממנו את השקית עם הציוד שהחזיר. "הכל בסדר איתך?"

"למה שלא יהיה?"

"כי אתה נראה קצת…"  עיניה הירוקות הצטמצמו. "לא לגמרי פה."

"סתם. חשבתי על דברים."

"דברים? משהו שאולי בא לך לשתף?"

רון הלך בעקבותיה אל הסלון המעושן. קל לדבר עם אורה. תמיד היה קל. לא משנה על מה. אפילו כשהיה ילד ושאל אותה מה זה אומר שהמחנכת והמנהל מזדיינים. הוא זכר איך הסבירה לו בלי לגמגם, ענתה לו על כל השאלות, ואמרה שסקס זה הדבר הכי טבעי בעולם, ושאף אחד לא יגיד לו אחרת. הוא התיישב באחת משתי הכורסאות, ולפני שהבין מאיפה זה יוצא, התחיל לדבר.

"קרה לך פעם שגילית על עצמך דברים שלא חשבת?"

אורה התיישבה בכורסה השניה, והקשיבה.

"אני מתכוון, למשל, שהיית בטוחה שאת יודעת משהו, ופתאום התברר לך שלא?"

"קוראים לזה להתבגר, רון."

"לא. להתבגר זה לגלות שאמא שלך לא באמת מתה בתאונת מטוס, אלא ברחה לקנדה עם הבוס שהכניס אותה להריון. אני מדבר על משהו אחר."

"צודק. באמת היית צעיר מדי. לא הייתי צריכה לספר לך."

"אם היית מחכה כבר לא היה יוצא לך."

"או שאולי הייתי ממשיכה להיות עם אבא שלך. יש דברים שמבינים מאוחר מדי."

"בגלל זה…"  רון הרגיש מטומטם.

"בגלל שאבא שלך אידיוט. אבל מה? מזל שהבן שלו יצא מוצלח."

רון השתתק. פתאום לא בא לו להמשיך לדבר. עיניו שוטטו, נעצרות על מסך המחשב ששימש גם כמסך טלוויזיה. בתמונה הקפואה, עמדה בחורה חשופת חזה, עם שפתיים אדומות ומבט מתגרה. בין השדיים שלה היה שד שלישי.

"ממתי את רואה סרטים כאלה?"

אורה משכה סיגריה דקה מקופסה שעל השולחן, הציתה אותה וינקה בריכוז. כשלא חזר לדבר, נשפה סילון עשן ארוך ושחררה אותו מעיניה החוקרות. "סרטים של שוורצנגר?"  "מתמיד."

"שוורצנגר?"

"בטוח ראית 'שליחות קטלנית'."

"שמעתי עליו. נראה לי משהו מלפני שנולדתי."

"אז מה? קלאסיקה."

"ענתיקה."

"גם אני ענתיקה."

"לא אותו דבר."

"בדיוק אותו דבר. יודע מה? בוא תראה איתי ותחליט לבד."

"על מה זה? רובוט שבא מהעתיד, לא?"

"לא. זה סרט אחר – 'זכרון גורלי', על אחד שחולם על מאדים, אבל לא יכול לנסוע לשם כי יקר. אז במקום, הולך לעשות השתלת זיכרון של חופשה, ומגלה שבכלל היה שם ומחקו לו את הזיכרון."

מאדים, זכרונות מחוקים, וחייזרית עם שד שלישי. בדיוק כל מה שלא היה צריך. "יודעת מה? נראה לי שאני ילך. בכל מקרה, את כבר באמצע."

"שטויות. תקפיץ להתחלה. עד שתגיע לאיפה שהייתי, תהיה לנו שקשוקה."

השקשוקה של אורה. עד שהזכירה אותה לא ידע כמה התגעגע לתבשיל הזה ששורף את הפה אבל לא את הגרון ורק גורם לך לרצות עוד.


שוב רון התעורר כשהוא מזיין את המזרן. לא הייתה בחלום שלו זונה עם שד שלישי וגם לא בלונדינית עם רגליים שיכולות לשבור מפרקת. כן הייתה שם תערובת איברים שלא ברור אם היו שייכים לו או לבחורה שכנראה הייתה נופר, אבל לא בטוח. שוב המיטה נראתה כמו קונדום משומש וגם הריחה ככה.

לפחות זו הייתה המיטה שלו.  

לפחות לא איבד עוד לילה. הוא קצת הצטער שעצר את עצמו מלספר לאורה מה קורה איתו באמת, רק שלא היה יכול לדבר על זה בלי להיכנס לפרטים שיגרמו לו להרגיש סוטה אם ישתף אותה בהם. רון תלש את המצעים מהמיטה, דחף למכונת הכביסה והפעיל אותה, בתקווה שהרעש שלה יטביע את מירי מסיקה ואת האימ-אמא-מוארת-משמחה שלה.

הוא היה באמצע סט כוח. מכונת הכביסה הישנה רעשה כמו מטוס נוחת, ורק במזל הצליח לזהות את הרינגטון שהגיע מהטלפון ליד המיטה. לא טוב לעשות תנועות חדות עם משקולות בידיים, אפשר לתפוס ככה שריר, אפילו לנקוע כתף. גם לא כדאי להפיל אותן ככה, הריצוף יכול להישבר. הידיים שלו היו חלקלקות מזיעה, וגם קצת נוקשות מהמאמץ, אבל מה שחשוב, זה שהצליח לענות לפני שהצלצול האחרון גווע.

"זיגה?"

"מה קורה, יא לחוץ?"

"אש. אש עלייך. איפה נעלמת לי?"

"נעלמתי. טוב שאתה לא מגזים. כולה ירדתי קצת לסיני," צחקקה.

"ככה, בלי להגיד מילה?"

"מה לעשות, הייתי עצבנית אש."

"בגלל ששברתי לך ת'מכשיר."

"בגלל שאתה חמור בכללי."

"אז לא שברתי?"

"שברת, לא שברת, מה זה משנה? משנה שהדיקן האפס סגר לנו את המחקר. הייתי יכולה להרוג אותו, נשבעת לך. מזל שלפני שאני עושה דברים שאני באמת יצטער, ירדתי לסיני, לצלול ולנקות את הראש."

"אז מה, נקי עכשיו?"

"מה נקי? מבריק! מה איתך אבל? משאיר לי הודעות, פתקים, הלחצת אותי."

"את בבית?"

"כן, אבל -"

רון לא נתן לה לסיים. מה שרצתה להגיד כבר ישמע פנים מול פנים. "חצי שעה אני אצלך."

מי שפתחה את הדלת, לא הייתה מי שהשאיר במעבדה לפני קצת יותר משבוע. לא בגלל צבע השיער, שהשתנה הפעם לורוד מסטיק, ולא בגלל גוון העור שהעמיק, אלא בגלל הפנים שזרחו, ובגלל הרגליים, שבקושי נגעו בריצפה. רון לא הצטרך לשאול, מבט אחד לעבר הספה הספיק כדי לגלות.

היו לה ראסטות קש, שהגיעו עד המותניים, עיני תכלת גדולות, נוצצות, וצבע עור מהסוג שכל דקה בלי שמש מחזירה לגוון המקורי. היא לבשה טישירט ישנה, וכמו שקלט כשזיגה משכה אותה מהספה, שום דבר מתחת.

"אלית, תכירי, זה רון שסיפרתי לך."

"אחיך?" המבט שלה נדד מזיגה אליו ובחזרה.

"אחים בנשמה," רון התאמץ לא לראות את השדיים שהתנדנדו בחופשיות מתחת לבד הדק, "לא בדם."

"הופה נשמה," זיגה הצמידה אליה את הגוף הדשן, "מה קרה נהיית לנו משורר?"

"קרה מלא. מצב ש…"

"מצב שאני הולכת להשלים קצת שין-שין ומשאירה אתכם לדבר." אלית נשנשה לזיגה את הצוואר, "מישי פה לא כל כך נותנת לישון."

רון דחף ידיים עמוק לכיסים, נאבק להישאר אדיש לריח שמילא את האוויר כשהשתיים בדקו אחת לשניה את השקדים ביסודיות. ריח שהזכיר לו את הזיון בבוקר שאחרי הבלק אאוט הראשון, וגרם לו לחשוב שאולי בכל זאת יש משהו בכל הקטע הזה של זוגיות, גם אם אף אחד, אף פעם, לא באמת נשאר.

"סיני, מה?" פלט ברגע שדלת המרפסת נסגרה אחרי אלית.

"כן. סיני." חייכה מאוזן לאוזן, ותקעה בו מרפק חד. "למה, יש'ך בעיה עם זה?"

"סבבה אגוזים. שמח בשבילך."

"סתוּם אתה, אבל חמוד." זיגה צנחה על ספת העור, מקפלת תחתיה רגל, וטפחה על המקום לידה. "יאללה, קדימה, שפוך. אתה מבין שלא ממש בא לי לתת לה לישון."

רון לא היה מסוגל לשבת. הוא הוריד את החולצה והתחיל לשפוך, משתדל שקולו לא יגיע לאוזניים, שבכל זאת היו זרות. כשסיים, זיגה ניגשה בפנים חתומות לכוננית בפינה, שלפה מאחת המגירות מתקן, שנראה קצת כמו משקפת קטנה, הלבישה על העיניים, ובחנה את גבו ארוכות. רון ציין לעצמו שעשתה את זה בלי לגעת ושכנראה אלון לא היה חייב למשש אותו.

נצח קטן עבר עד שהושיבה אותו על הספה, ומולו, את עצמה על שולחן הקפה הרעוע. היא שאלה אותו בפנים קפואות אם בכל זאת זכר משהו מהזיונים. כמה שהתבייש להודות שצילם מישהי בלי הסכמה, אפילו שהייתה לו סיבה טובה, ואפילו שמחק הכל, לא הרגיש שהייתה לו ברירה. הוא לקח אוויר, נעץ את מבטו במוצ'ילה מאובקת שנשענה על הקיר מאחורי אחותו, וסיפר על הזיון עם נופר.

כשסיים, הפנים של זיגה היו רציניים. רציניים מדי.

"טוב, אז אתה מבין למה הבלק אאוט, כן?"

"ברור. אני מפגר רק יחסית אלייך, אבל מה פתאום אני מתעלף מגמירה?!"

"גם כשאתה עושה ביד?"

"לא."

"הגיוני." מלמלה לעצמה משהו. "נכון אמרת שעשית דברים שלא הבנת?"

רון הנהן.

"תסביר."

"רצינית?"

"כמו סרטן ריאות."

"לא יודע. כאילו יש דברים שאני רגיל לעשות, ופתאום אני רואה את עצמי עושה הפוך. חייבת פרטים?"

"לא פרטים, רק שאין 'פתאום'. תיזכר מה היה ממש לפני זה." הקול שלה נעשה יותר כמו של רופאה משל חברה.

רון עצם עיניים וגלגל בראשו את הסרט, מנסה לשחזר בדיוק מתי התחיל לעשות דברים מוזרים. זה היה לפני שליקק לה את התחת, וגם לפני שבדק לה את השקדים במקום לקבל מציצה. גם לפני שגמרה בפעם הראשונה, נאלץ להודות בפני עצמו.

"לא יודע."

"תנסה יותר חזק. זה חשוב."

הוא לא נהנה להיזכר איך נופר גמרה קצת אחרי שעבר על הכלל הראשון ושינה משהו שעבד. התמונה צפה מול עיניו: הוא התחיל את המוב שלו, ואז, כשנראה שעמדה להפליק לו, נראה כאילו התחרטה ובמקום, ליטפה לו את התחת ואת הגב.

כמו אור שנדלק בחושך, רון הבין. הבין ולא תפס איך לא ראה את זה קודם.

"צמרמורת. היא נגעה לי בקעקוע על הגב, נהייתה לי צמרמורת, ואחרי זה כאילו חייזר השתלט לי על הגוף!"

"כן." זיגה הנהנה, "ככה חשבתי."

המקרר טרטר מהמטבח.

מישהו צעק על הילדים שלו בקומה אחרת.

אלית דפקה נחרה במרפסת.

"פאק." זיגה סיננה, הברישה לאחור את השיער באצבעות מפושקות, וקמה. "פאק." פסעה הלוך ושוב. "פאק. פאק. פאק."

"אש עלייך, אחות שלי," רון זינק מהספה ותפס אותה בכתפיים. "דברי כבר! אני הולך למות?"

"איזה למות? אהבל." זיגה התנערה מאחיזתו. "אתה לא מבין מה סיפרת לי עכשיו."

"מה? מה כבר אמרתי?"

"אני יגיד לך מה אמרת. אמרת, שמה שיש'ך על הגב, זה לא קעקוע ולא ברקוד של חייזרים ולא אֶמוֹ. מה שיש'ך שם זה ההוכחה שפרופסור אופיר, הדיקן וכל המחלקה סתומים, זה מה."

"איך קשור הדיקן המזדיין לגב שלי?"

זיגה צנחה על הספה כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר. "קשור – שאני מטומטמת."

"למה מטומטמת?"

"כי מרוב עצבים זרקתי הכל. הקבצים, המכשיר, החומר, הכל."

"איזה חומר?"

"זה. זה, סוס יאור שאתה." הצביעה על הגב שלו. "מה שהזרקת לעצמך כששיחקת עם דברים שאמרו לך לא לגעת."

"מה את מדברת? כולה נדקרתי. איך יוצא מזה קעקוע על כל הגב?"

"יוצא. יוצא. אתה לא מקשיב. זה לא קעקוע."

"סבבה. לא קעקוע. מה כן?"

במקום לענות, זיגה הושיטה יד לגב שלו. הוא הרגיש אותה נוגעת קצת מעל עצם הזנב, ואז נמלים התחילו לזחול לו מתחת לעור ובתוך הראש נדלק רדיו שקלט שתי תחנות באותו זמן.

״מה זה?" ניתק מגע בזינוק שדפק לו את הברך בשולחן, "מה עשית לי?״

״הדגמה.״

"של מה?"

"של ניסוי מספר שבע עשרה."

רון מיהר להשתחל לתוך החולצה, תופס מרחק ביטחון מהידיים של אחותו ומהפרצוף המשועשע מדי שלה. "כוס אמ-אמא של ניסוי מספר שבע עשרה. את מתכוונת להסביר, או מה?"

"או מה." היא לקחה אוויר, "יודע משהו? צודק. כוס אמ-אמא שלהם. הפסד שלהם שסגרו." היא נעצה מבט ארוך בדלת הסגורה של המרפסת, ופניה התרככו. "הרווח כולו שלי."

למרות ששמח לראות אותה מרחפת מאושר, הרגיש שעוד רגע יתפוצץ. "נו.. קדימה… אז עשיתם מחקר על נשים שלא גומרות ו…"

"מאיפה -"

"מההוא במעבדה שלך כשבאתי לחפש אותך. היצור לא הבין מה אני קשור בכלל למחקר על נשים שלא יכולות לגמור."

"וואלה. עד שמה הגעת? יפה לך." זיגה לקחה נשימה ארוכה. "אז כמו שאמרו לך, חקרנו ת'נושא של נשים אנאורגזמיות. ולידיעתך, אדון-כולן-גומרות-אצלי, אחת מכל עשרים נשים לא מסוגלת לגמור. בכלל. אני לא מדברת על כאלה שלא גומרות בזיון, כן? אחת מחמש, אולי, גומרת מזיון – עם גבר, ז'תומרת. ידוע שבנות יותר מגמירות.

"לא משנה. אני סתם גולשת.

"קיצר. המחקר היה לגבי נשים ששרוטות כל כך עמוק, שמה שלא עושות, לא מצליחות לגמור. מה זה שרוטות – הגוף בסדר גמור, כלומר כל המערכות עובדות, רק מה? בשביל לגמור, הגוף והמוח עובדים ביחד. האחד אומר נעים לי, השני אומר וואלה יופי, קח עוד דם ובוא נעוף. עכשיו, באה השריטה, ולא נותנת למוח לשמוע מה הגוף אומר לו.

"את עדיין גולשת."

"אני לא. כי פה בדיוק עלה לי הרעיון. מה עושים שלא שומעים טוב?"

"אנא עארף? מגבירים."

"סבבה. אז מה שיש לך מתחת לעור של הגב זה סוג של מיקרופון שקולט מה הגוף אומר, ומגביר."

"קטעים. זה אפילו נשמע כמעט הגיוני מה שאת אומרת."

"כמעט?"

"כי אם מיקרופון, איך אני לא כל הזמן קולט, ולא כל הזמן חרמ…" רון לא סיים את המשפט.

"צודק. באמת בעיה. בשביל זה הכנסתי מפתח הפעלה. זוכר מה קרה שנגעתי לך בגב?"

"לא הגיוני, גם כי נגעתי מלא כשניסיתי להוריד אותו וגם שאלון נגע לא קרה כלום."

"אז סופסוף נתת לאלון למשש אותך קצת?"

"סתמי."

"טוב. אני בטוחה שאם הידיים של אלון היו איפה ששלי היו לפני שבאת לפה והפרעת, היית מרגיש."

הריח, שעד אותו רגע הצליח להתעלם מנוכחותו, העלה בו תמונה של הידיים של אחותו בוחשות בכוס של אלית. הוא פתח את החלון, והוציא את הראש. את התמונה, שדחק החוצה, החליף בנופר. לפני שנגעה לו בגב, היד שלה באמת הייתה בין הרגליים שלהם.

כל הסיפור נשמע לו מתאים יותר לקומיקסים של אורי מאשר לחיים האמיתיים, רק שסך הכל הגיוני שאם קיבל שידור ישיר של מה שנופר הרגישה, הגיב בהתאם. מצד שני, הוא לא אהב לחשוב מה זה אומר שבגלל זה שינה מה שהיה אחד המובים הטובים שלו.

"יכול להיות אבל שזה פועל גם סתם, בלי ה… המפתח."

"הכל יכול להיות. אבל לא נראה לי, כי לא היית יכול ללכת ברחוב ככה. למה אתה שואל?"

"לא משנה. יותר חשוב, תסבירי לי מה הקטע עם הבלק אאוטים."

"אה. נראה לי שקשור לזה שהננובוטים דוך על העמוד שידרה שלך."

"ננו-מה?"

"בוטים. רובוטים מיקרוסקופיים?"

"בעברית אולי?"

"איזה חמור שאתה. ננובוט זה רובוט בגודל של חיידק, יש?"

רון הנהן.

"אז אתה הזרקת לעצמך משהו כמו מיליון כאלה, ועוד ישר על חוט השדרה. תבין, בתכנון היו אמורים להיות ליד הדגדגן, לא ליד מרכז עצבים ראשי. אמרנו מיקרופון נכון? תחשוב מה קורה שאתה שם מיקרופון, במקום בחדר קטן ושקט, באמצע אצטדיון מלא, בדיוק שיש גול."

"ואם לא היה גול?"

"לא היית מתעלף, ולא היית מאבד זיכרון."

רון הלך לשתות מים. הרבה מים.

"רגע. אז למה לא התעלפתי כשעשיתי ביד?"

"כי האיצטדיון היה ריק, זה למה."

"מצב שאני יכול להתרגל? לאמן את עצמי לא להתעלף?"

"אולי. לא חראם אבל על הבנות?"

"הבנות? דווקא לא נראה לי סבלו."

"בטח לא סבלו. רק שהרסת להן את החיים."

"טוב שלא הגזמת."

"נגיד היו מביאים לך הביתה את ג'ימי אוליבר, והיה מכין לך המבורגר מושלם, בדיוק לטעם שלך. היית יכול לאכול שוב המבורגר אחר?"

"זה לא אותו דבר."

"בטח שלא. הרבה יותר גרוע. המסכנות שזיינת כשאתה מחובר לכל מה שהרגישו, בחיים לא יזיינו אותן שוב ככה. בחיים."

הוא נזכר איך הבחורה מהבוקר שאחרי הבלק אאוט הראשון נרטבה רק מלהסתכל עליו, ואיך הסתכלה עליו אחרי הזיון, שהיה בו על הגב כל הזמן… הוא נזכר בהודעה השיכורה שקיבל מההיא בשמלה הכחולה.

"וואלה."

"בדיוק. עכשיו לך מפה. אני צריכה לחשוב איך אני מכבה לך את זה בלי מעבדה."


השביל המרוצף פנה ימינה, ואז אחרי העץ, התעקל בחזרה. למרות שכבר הכיר אותו בעיניים עצומות, מצמץ החוצה זיעה שטשטשה לו את הראיה. הוא שנא התלבטויות, והפעם, אפילו ריצה לא עזרה להגיע להחלטה. הטלפון, מהודק ברצועה אל קיבורת הזרוע, רטט. זיגה. גם בלי להסתכל ידע.

לא התחשק לו להצטרך לשקול את ההשלכות לפני כל זיון. לא התחשק לו לצבור מעריצות מטורפות. אבל לוותר על יכולת שהופכת אותו להכי-טוב-בעולם במשהו, נראה לו מסוג הדברים שלא עושים. אפילו שלא מדובר בענף אולימפי. חבל שלא הקדיש יותר תשומת לב לדיבורים של אורי על גיבורי על. תמיד יש את הקטע שהם מגלים את הכוחות שלהם, ולומדים מה לעשות איתם. לא היה מזיק לו רפרנס טוב.

הלב שלו הלם בעוצמה.

הגיע הזמן להפסיק לברוח.

יש גבול כמה התעללות השרירים שלו יכולים לספוג. יש גבול כמה פעמים אפשר לחשוב על כל הכסף שיוכל לעשות בתור הזיון הכי טוב בעולם.

רון האט, עבר להליכה, וכשהדופק ירד מספיק, מצא גדר נמוכה להימתח עליה.

הוא זכר פעם אחת שאורי הצליח לגרום לו לראות איתו סרט על ספיידרמן. "עם כוח גדול באה אחריות גדולה," אמר שם מישהו. רון הוציא את הטלפון מהנרתיק וקרא את ההודעה.

'מצאתי איך לנטרל את הננובוטים'

הוא הקליד תשובה.

– ס ו ף –


רשימת הפרקים:

3 תגובות בנושא “ניסוי מספר שבע-עשרה: (9) יותר מדי ממשהו טוב

  1. טוב, אז לקח לי לא מעט זמן להבין איך אני מרגיש כלפי הסיפור הזה. בסוף חשבתי שיהיה הכי טוב לסכם בנקודות.

    א. שאפו על הרעיון המגניב, על הדמויות הצבעוניות, על התיאורים המשובחים ועל קצב הפירסום המרשים.

    ב. לקח לי בערך חמישה פרקים להבין מה הולך עם העלילה, כי מסתבר שלא קלטתי את החלק בהתחלה שבו המכשיר דקר אותו, אז כל נושא הקעקוע התפספס לי לגמרי.
    עשית את זה מצוין בסיפור "מה שנותנים, תיקח" עם הנוזל הסגול. פה זה היה קצת עלום. אולי עוד משפט-שניים שמדגישים את החוויה ואת העובדה שמדובר במזרק היו עוזרים להדגיש את זה לקורא.

    ג. לטעמי האישי, הייתי מעדיף לקרוא את הפרק האחרון בתור הקדמה, להבין את העולם הזה שבניתי ואז להנות ממנו לכל אורך העלילה, כי זה באמת גימיק כיפי.

    ד. סצינות קרו מהר מדי. לא מספיק התחלה, לא מספיק סוף אבל המון אמצע, המון זווית מצומצמת. היה חסר לי מדי פעם איזו סקירה של מה קורה עכשיו, מי נמצא איפה.
    למשל בחלק מהדיאלוגים היה מאתגר לעקוב אחרי מי-אמר-מה.
    אז אולי קצת להדגיש את המסגרת, מתי מתחיל משהו ומתי הוא נגמר, היה משדרג את חווית הקריאה.

    ה. אני מוחה על הטיזינג בפרק האחרון. אולי זה בנאלי אבל נורא רציתי שיתפתח סשן קטן עם זיגה וההיא. הייתי בטוח שהולך לבוא קטע של "בוא תדגים לי איך זה עובד".

    ו. תודה, סך הכל היה תענוג.

    אהבתי

    1. כמה משמח לקבל את התגובה שלך, כבר התרגלתי לקבל תגובה על כל סיפור, והתחלתי לדאוג…
      זו פעם ראשונה שאני מנסה לכתוב בז'אנר בלשי ואני מעריך את הפידבק. לדעת כמה לגלות בכל שלב הרבה פחות פשוט ממה שתארתי לעצמי שיהיה.
      בהחלט הייתה בתכנון המקורי סצינה של הדגמה, אבל הדמויות התפתחו למקום שבו זה לא התאים למערכת היחסים שלהן.

      אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s