טינופת

אזהרת טריגר: אלימות מינית

הג'יפ שלהם מריח מסקס, לא שהיא מתלוננת, בטח שלא על זיון, אפילו אם הם בדרך חזרה מרונן ואלונה וזה רק חפוז בשולי דרך עפר. לאביגד יש את הקטע שלו, שהוא חייב לסמן אותה כל פעם מחדש כשהם חוזרים משם, כמו כלב שמסמן טריטוריה. והיא גם יודעת שזה בגלל הבחורה ההיא בתיכון שרונן גנב לו ולקח את בתוליה במקומו. ככה הוא, עושה מה שבזין שלו ושכל העולם יקפוץ. אם לאביגד לא היה הקטע הזה של ניקיון, בטח היה מזיין אותה גם בדרך לשם. והיא – היא אף פעם לא יודעת להגיד לא. אולי ככה בכלל הגיעה לחיים האלה איתו, בגלל הרגישות הדפוקה שלה ללטקס, ובגלל שלא יכלה להגיד לא, ובגלל שהפיוז שלו היה יותר קצר ממה שסיפר לעצמו.

סך הכל, לא היה לה רע. בית גדול, יפה, בן זוג שאוהב אותה, ילדים מקסימים, אפילו שנוֹי מתעקשת שבסוף תיכון היא כבר לא ילדה. לא רע בכלל. אביגד רצה עוד, אבל גם ככה הרגישה יותר מדי אבנים על הצוואר, והלכה לקשור את החצוצרות כי היה לה ברור שיום אחד תישבר.

היא מצדדת מבט אל הידיים שאוחזות בהגה בביטחון, ויודעת שאין לה מה לדאוג כשיחרוש את אמריקה עם התאומים. "טיול בר מצווה עושים עם אבא," התעקש, ולה התאים לא להתגלגל בדרכים.

"מה זה?" אביגד שואל ומחווה בסנטרו לעבר מה שהיא מחזיקה ביד.

"זה?" היא מגביהה כרטיס של מלון בוטיק, כרטיס מהודר, לא מיופייף, כזה שמקרין יוקרה. בדיוק המקום אליו רונן יקח את אשתו בוולנטיינס לעשות את המין המשעמם שלהם. היא יודעת. אלונה לא השמיטה הרבה פרטים אחרי שהשאירו את הגברים עם צלחת פיצוחים ויצאו לגינה.

"סתם. אלונה ממש דחפה לי את זה. אתה מבין, זה מלון שפשוט אין דברים כאלה." חיקתה את נפנוף היד של אלונה ושניהם צחקו.

הוא במקלחת. אחרי כל השנים, עדיין לא הצליחה לרפא אותו מהצורך ברחצה אחרי כל זיון. לפחות היום הספיקה לתפוס אותו איך שחזרו, קילפה מעליו את התחתונים והתענגה על הקרום היבש שנָמָס טעים כל כך ומטונף כל כך על לשונה, אבל אביגד, שלא מבין שיש לכלוך ויש טינופת, גזל מבין שפתיה את הזין רק כדי לדחוף אותו איפה שלא יכלה ללקק, ועד שלא נתנה הופעה שיכולה לשרוף את פורנהאב, לא הואיל לפרוק בתוכה את מטענו, ואז, בכלל בלי להבין שהשאיר אותה רעבה, רץ להתקלח.

היא גוללת את מסך הסמארטפון, מחפשת את הכותרת המסקרנת שתפסה קודם את תשומת ליבה, שומעת אותו שר ויודעת שיש לה זמן ללחוץ על הקישור לפוסט. העיניים שלה רצות על השורות. היא מעבירה את הטלפון ליד אחת, את השניה מחליקה במורד בטנה הריקה, גולשת באצבעותיה לתוך הרטיבות שניבעה בה פתאום וחשה בצמיגות הזרע נמהלת במיצים שלה. היא בולעת את השורות על המסך ומורחת את התערובת על ירכיה, מסביב לפי הטבעת, על השפתיים התפוחות שחפות מערווה, על הדגדגן, והיא מזיינת את עצמה חזק, ומהר, והפוסט נגמר, והראש שלה מלא בתיאורים ומצייר לה תמונות שמעולם לא חשבה שקיימות בה, והיא מתפוצצת כמו שאביגד רק יכול לחלום.


הבית ריק עכשיו. היא מתיישבת מול הלפטופ המשפחתי לשיחת הווידאו היומית עם הטיילים שלה. בשבילם זה בוקר, בשבילה ערב. הם תמיד חסרי סבלנות, והיום גם היא. הגדולה מסתפקת במסר שהמלון בקורפו סוף ותודה שלא עשתה לה בלאגנים שנוסעת עם תום.

זמן להתכונן.

היה שווה לשלם היום לעוזרת שעות נוספות. לגמרי שווה, ולא בגלל פסח. היא עוברת מחדר לחדר, סוגרת חלונות ותריסים, מכבה ואוספת את נרות הפאצ'ולי שהדליקה כדי לסלק את ריח חומרי הניקוי. אביגד טוען שזה ריח של בית בושת, אבל הוא לא פה. אף אחד לא פה.

היא יורדת למטה, מפעילה את הלפטופ העתיק, זה שאף אחד לא נוגע בו ועוברת על כל הפרטים, מוודאת שזוכרת הכל, לוגמת כוסית של אומץ נוזלי, ומעבירה את הסכום. אחר כך מנקה את זיכרון המחשב כמו שערן לימד אותה ומחזירה את הגרוטאה למחסן.

שָׁקֶּט בבית, השקט שלפני הסערה, חולפת בה מחשבה. הספה בסלון לא נוחה לה, גם לא הכיסא בפינת האוכל. היא משננת את הכתובת מעל כרטיס הביקור מאלונה. דווקא אביגד היה זה שחשב שכדאי לשמור אותו, היא נזכרת בלי להרשות לעצמה חרטה, ומכניסה אותו לארנק, שנכנס לתיק לילה, שארזה שלוש פעמים.

מקצה הרחוב עולות נביחות רמות. כלבת השמירה של השכנים לוקחת את התפקיד שלה ביותר מדי רצינות. עוברים כמה רגעים עד שמזהה שהצלצול מגיע מטלפון עם פריפייד שקנתה במיוחד. זהו. המונית בחוץ. היא מוודאת שוב שכל החלונות נעולים ושכל התריסים מורדים, הדבר האחרון שצריכה הלילה זה פריצה. מבט אחרון בסמארטפון בו מתנהלים חייה, לפני שמשאירה אותו על שולחן הטרקלין. עוד כוסית של אומץ נוזלי. נשימה עמוקה. תיק ביד אחת, טלפון צדפה בשניה. היא דורכת את האזעקה, ונועלת את הבית.

השביל, שעשוי חלוקי אבן לא מתאים לעקביה הגבוהים ולעצביה הרופפים. נקע בקרסול היא צריכה עכשיו עוד פחות מפריצה וזו הקלה כשהשער נטרק מאחוריה. מערכת האבטחה שוטפת את המדרכה באור לבן, אך גם בלעדיו קל יותר לעשות את המטרים האחרונים על האבנים המשולבות. החצאית הצרה, שמגיעה קצת מעל לברכייה, מאלצת צעדים קטנים, מעכסים, ועיניי נהג המונית סוקרות אותה מלמעלה למטה וכל הדרך חזרה. הוא מלקק בעצבנות את שפתיו. אולי משום שהאריג הדק של חולצתה מסגיר את הזדקרות פטמותיה.

היא מתיישבת מאחור, מקפידה להצמיד ברכיים, שלא להסיח את דעתו יותר מדי, ומוסרת את הכתובת.

"את בטוחה?"

"כן," היא שולפת את הכרטיס של המלון ומגישה לנהג.

"וואלה? באזור הזה?" לנהג יש עוד מה להגיד, אבל המבט שלה משתיק אותו, והוא מדליק את הרדיו. המונית מתפתלת אל מחוץ לישוב הקטן, השבע, ועולה על הכביש הראשי. הדרך ארוכה. יש לה עדיין אפשרות להתחרט, אבל לכי תדעי מתי הפעם הבאה שתהיה הזדמנות כזו. היא מוציאה מברשת קטנה מהתיק, ממשמעת את השיער הסורר וחושבת שאולי היה עדיף לקצר עד הכתפיים.

אורות העיר בולעים לתוכם את הרכב. הרחובות הולכים ונעשים צרים, והפלאסק שהצפינה בתיק כבר ריק. קול מאנפף בוקע מהרדיו, "הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם…" השיר הישן נקטע כשהנהג מכבה את הרדיו ועוצר. היא משאירה קצת יותר כסף ממה שמגיע לו, מביטה במונית מתרחקת, ונרעדת כולה.

החדר באמת מעוצב לעילא. איך אלונה אמרה? אין דברים כאלה. ועכשיו גם אין רונן ואין אלונה ואין אביגד. היא עושה עוד סיבוב, ומתישבת מול מראת איפור גדולה. הידיים שלה לא לגמרי יציבות. פעמיים הליפסטיק האדום נמרח לה עקום, וצריכה לתקן, אבל זהו, יותר לא תנסה שוב. היא עונדת את עגילי המיקרופון הקטנים והם מרגישים כבדים יותר מאלו שהסירה.

היא זוכרת איך הרגישה כשקראה את הפוסט ההוא, את ההבנה המחרידה, שזה, זה בדיוק מה שתמיד פחדה לרצות. איך מצאה מי שצריך למצוא, וסימנה עיגולים קטנים מסביב לכן-ים וגם קצת מסביב ללא-ים, בחרה מילת ביטחון, את האמצעי להשמיע אותה, את המרחק ממנו ישגיחו, וחתמה על כל המסמכים. מי חשבה שיהיו כל כך הרבה? ולמה דווקא 'ברווזים'?

המעלית משחררת אותה לדרכה בקומת החניה, עקביה מהדהדים מקירות הבטון החשופים ואולי זה הלב שהולם ככה? היא זוכרת שצריך לצאת ימינה, עד סוף הרחוב, ואז שמאלה ואחרי הפיצוציה שוב ימינה ועכשיו מה? היא לא צריכה להסתובב בחוץ בשעות האלה. במיוחד לא באיזור הזה, ובטח שלא בחצאית הזו. יותר מדי אלכוהול זורם בדם שלה ומטביע את קול ההגיון. היא מרגישה את המבטים מהכוכים החשוכים ומפתחי החנויות. עיניים כהות ומבטים שחורים.

העקבים נוקשים על האספלט הסדוק, המחורץ, ופתאום הם לא היחידים. סוליות רכות, של כפכפים נגררות לא רחוק מאחוריה. נקישות עמומות של מגפי עבודה מצטרפות. היא מאיצה את צעדיה, אבל החצאית צרה והעקבים גבוהים. ברווזים, ברווזים, ברווזים, היא חוזרת כמו בתפילה וממששת את העגילים הקטנים. לְמָה היא מתפללת?

זכוכית שבורה נגרסת תחת רגל כבדה אי שם מאחוריה. הלב מפרפר מפחד, וצורך פתאומי, דחוף, לרוקן את מעיה מקפל אותה כמו אולר. קול קטן אומר לה שממילא הלך על התחתונים האלה, ובצחנת האשפה הזו אף אחד לא ירגיש, אבל לא, לא ככה. אוויר. היא צריכה אוויר. מגששת קדימה, היד מוצאת עמוד חשמל. היא מתיישרת. שואפת. נושפת. שואפת. רעם של אופנוע חולף במהירות. עשן צורב בעיניה, בגרונה, ושיעול אלים חורך לה את הריאות.

ידיים חזקות, גסות, אוחזות בזרועותיה. היא יורקת את שארית הליחה מהפה, והלב שלה דוהר בחזה, בגרון, באוזניים. ברווזים. היא טועמת את המילה, אבל לא, עוד לא. חום מתפשט בתחתית הבטן, חום שידעה שיגיע, החום שלא יכלה לספר עליו לאיש, והיא נאבקת בידיים האלה, צורחת שיעזבו אותה, ומנסה לרוץ. צעד, צעד וחצי, והיא נופלת. מה חשבה עם העקבים האלה? מה?

הם סוגרים עליה. מגפיים, בהחלט מגפיים. ריח חמוץ של זיעה מכה בה, סירחון של עראק, סיגריות ישנות. יד חזקה מניפה אותה, זורקת אותה על כתף, והיא באוויר. האגרופים שלה חסרי משמעות על הגב הרחב. הרגליים שלה בועטות בלי למצוא מטרה.

"חלאס!" חבטה מהדהדת בחשכת הרחוב, מבעירה לה את התחת. היא בועטת שוב, רק כדי להוכיח שהיא לא פראיירית, וחוטפת שוב. העלבון צורב יותר מהמכה, והציפורניים שלה, אדומות ומטופחות, שורטות את החולצה המסריחה.

"מה לא הבנת, זונה? חלאס!" הפעם המכה דוחסת את הבטן כנגד הכתף והיא משתנקת. אולי עדיף שתרגיע קצת. הבהוב סגול צובע את המדרכה העקומה. על זכוכית שבורה משתקפות אותיות ניאון והיא מספיקה לפענח "ווגאס קלאב" לפני שחריקת דלת שוטפת אותה בריח של מי ורדים וצחנת גופים לא רחוצים. היא מרגישה עיניים ננעצות בה באור הדלוח וטרטור קולו של שדרן כדורגל נעלם מאחורי מסך של מוזיקת אמ-טי-וי כשהיא מובלת כמו שק תפוחי אדמה. וילון חרוזים מרשרש סביבה. גניחות עמומות עולות משני עברי מסדרון צר עם רצפת לינוליאום שבטח היה פרחוני לפני שנשחק מאלוהים יודע כמה רגליים.

בתנועה חדה היא מוטלת על מיטה נמוכה. ראשה נחבט בקיר מאחור והצליל מעיד על גבס חלול. מישהו דופק בצד השני. מסוחררת מהטלטול ומהמכה היא מנסה לכנס את איבריה הפשוטים, אבל הגבר הגדול שגוהר מעליה מישר אותה בידיים גסות וחזקות וממשש את ירכיה.

"ארקאדי," שומעת אותו קורא, ולא לגמרי מקשרת בין צליל קריעת החולצה לזו שלבשה. "בוא, בוא ארקאדי, תראה מה הבאתי לך."

"יו-טפויומאט, מיכה, מה עכשיו? עוד באמצע כדורגל!" רגליים כבדות מדשדשות פנימה. "מה-זה-זה, זונה חדשה הבאת לנו לחדר נטאשה?" רוסי מבוגר עם כרס משתפלת רוכן מעליה והיא יכולה למות מריח הוודקה כשהוא מלקק לה את הפנים, טועם את הרכש בלשונו החלקלקה, והיא מרגישה כאילו חילזון ענק זוחל עליה. הוא תופס את הסנטר שלה ומסובב את הראש שלה לכל הכיוונים.

יד גסה שולפת את השדיים מהחזיה וצובטת את הפטמות, שזקורות משום מה. "איזה בז'ז'ים יש עליה זותי, נראה לי, כמה? ארבע מאות למספר?"

"נו… נו… למצוץ יודעת הזונה?"

היא רואה את המכנסיים של הרוסי יורדים לברכיים. ביצים גדולות ושעירות תלויות מתחת למשהו שמזכיר לה קצה של נקניק. יד שמנה מותחת את האיבר בתנועות מהירות והוא גדל לנגד עיניה למימדים לא הגיוניים, עד שראש זין בוקע אליה מתוך שרוול עור מופשל.

"יאללה, זונה, נראה מה יודעת!" היד הגסה אוחזת בעורפה ודוחפת את ראשה לעבר המפלצת, עד שהשפתיים נוגעות בזין העצום. היא חושקת את פיה ומטלטלת את ראשה בסירוב.

"נו, בלאט, אין לי כל לילה. תמצצי סוקה, תמצצי זין."

מישהו חופן את השיער שלה כמו ידית ומצמיד את הפה שלה בכוח לבשר החם. היא מוצאת את הקול שלה בפעם הראשונה וצועקת "בחיים לא!"

זו הייתה טעות, כי ה'לא' משאיר את הפה שלה פתוח, ועכשיו הזין כבר בפנים ואין לה מה לעשות חוץ מלנסות לנשום עם הפקק העבה בפה.

"בלאט, תראה זונה, אומרת לא, פותחת פה." יד גסה צובטת לה בפטמות, יורה ברקים של כאב לתחתית הבטן, איפה שקורים דברים שהיא לא רוצה לחשוב עליהם. "עעעגגגג," היא מנסה לצעוק, אבל הזין רק מחליק עוד יותר עמוק, ועכשיו אין לה ברירה אלא להזיז את הראש כדי שיהיה לה אוויר, ובשביל לא לטבוע בתוך הרוק של עצמה.

"יָפֶה מאוד, פרסטיטוטקה, יָפֶה יָפֶה," בקושי הספיקה לקחת אוויר כשהזין חודר אליה שוב, נכנס עד הגרון והיא נחנקת, משתעלת. זרזיפי רוק חמים נוזלים לה על השדיים, ומתקררים במהירות. הזין נסוג, והלשון שלה מלקקת אותו בדרך החוצה. "נו, לומדת בלאט. אולי יצא ממך משהו בכל זאת."

הזין שוב נדחף לה לפה והפעם היא מתאמצת להרפות שיכנס כמה שרוצה, רק שיתן לה לנשום, ומשהו קורה שם למטה. אצבעות גסות דוחקות את החצאית סביב הבטן, נכנסות לה בין הרגליים, והיא חושבת על השחור שמתחת לציפורניים שנוגעות בכוס הנקי שלה ומנסה שוב לצעוק ויוצא לה "אאעע גאאעעע גע" במקום 'אל תגע בי'.

"רטובה אחו-שרמוטה הכלבה," צוחק הקול השני. הזין נשלף לה מהפה, רטוב. ידיים חזקות מניפות אותה באוויר, ומסובבות כאילו הייתה בובה. היא על ארבע. התחתונים נקרעים מעליה, והזין, מכוסה רוק, מחליק פעם אחת בחריץ התחת לפני שגולש בקלות לכוס הנוטף ונכנס כל הדרך. "לא, לא, לא רוצה, היא מייבבת," אבל גוף הזונה שלה בוער. הפה שלה נפתח שוב, וזין אחר ממלא אותו, עד שהאף שלה דחוס לערווה גסה, מסריחה מזיעה, והגוף שלה נרעד מהחשמל שעובר בו.

זין נכנס, זין יוצא, זין נכנס, נכנס, נכנס. היא מרגישה את השמן הולם בה בכוח, יד כבדה נוחתת לה על התחת בחבטה מצלצלת ושוב גוף הזונה שלה עושה מה שבא לו ומסכך את השיפוד שבועל אותה מאחור. היא לא רוצה את הזין בפה ומלקקת אותו כאילו היה ארטיק. עוד סטירה מצלצלת על התחת מאזנת את הבעירה של הלחי השניה.

שוב נתקע לה זין עמוק בגרון, ואין לה אוויר, והיא צריכה אוויר כי הגוף המניאק שלה עושה מה שבא לו, והיא לא רוצה, אבל גומרת לצלילי הצחוק הרועם של שני הגברים, ומטח של זרע נורה לה ישר לתוך הגרון. את טעמו המר היא מרגישה רק בדרך החוצה, ביחד עם הדמעות. 'ברווזים' מהדהדת מילה אי שם באחורי ראשה כשמרגישה את המפלצת מתדפקת על חור התחת שלה, והיא ממלמלת "לא שם, לא רוצה, לא בתחת." החור ההדוק נפרץ. היא רוצה להקיא, והמילה מתגלגלת על לשונה, והוא בפנים עד הסוף, והזונה נוזלת לה על הירכיים, והמילה נבלעת כמו הזרע הצורב, והזונה גומרת שוב, חושפת את השקר שבמילים.

היא שומעת אותו מחרחר וגונח. מרגישה את התחת שלה מתרוקן מהצינור, וגשם לוהט שוטף את הגב שלה, את התחת, את הירכיים.

קורסת על המיטה, נוזלת מכל הכיוונים, היא מסתכלת על הרוסי השמן, ולא יכולה לדבר. האצבעות שלה מקופלות משני צידי הפה, מסתירות אותו. הגדול שסחב אותה לשם כבר איננו. הרוסי תולש ממנה את שאריות התחתונים ומנגב איתם את הזין, והיא כמעט אומרת לו שנשאר ליפסטיק על הביצים, אבל אין לה קול. הוא מחזיר את המפלצת שלו למכנסיים, "נו תורידי, לא צריך זה," הוא מושך בחצאית המגולגלת, "וגם זה," מושך בחזיה וסוחט שד על הדרך.

הידיים הזונות עושות מה שאומרים לה, והיא חשופה לגמרי על המיטה המגעילה כשהשמן יוצא וצוחק "יופי, סוקה, יופי. זה לילה את ממלאת קופה, כבר מכניס קליינט." הוא לוחץ על מתג והאור הדלוח מתחלף באור אדמדם.

היא מנסה להדליק מנורה שמחוברת לקיר מעל למיטה, ומגלה שאין בה בכלל נורה. פחות רואים את הכתמים על הקירות באור המוזר, ואולי עדיף ככה. ליד המשקוף, תלוי על מסמר קימונו חצי שקוף, וגרב גברי ישן נפול מתחת לכסא בחצי הדרך בין הדלת לבינה. למרגלות המיטה יש סל אשפה מכוער מפלסטיק ועל השידה הקטנה למראשותיה יש בקבוק מים ומיכל מסחרי של מגבונים לחים. זה מצחיק אותה, כי לשפתיים שלה יש טעם של ליפסטיק והאיפור דביק מתחת לעיניים, או שזה משהו אחר בכלל, ואת הטינופת הזו לא ינקו כל המגבונים שבעולם.

פלאפ פלאפ פלאפ, סיני קטן עם עיניים מושפלות משאיר את הכפכפים בכניסה. הוא ממלמל משהו בשפה המוזרה שלו, מניח בהכנעה ערימה לא הגיונית של שטרות אדומים על השידה ומתפשט עם הגב אליה. היא מנסה לזכור כמה צריך להיות בערימה, זה חשוב, אבל העור שלו בכלל לא צהוב. יותר קרוב לחום, והתחת שלו קטן וגרום. היצור מטפס על המיטה ומצמיד את הפה הקטן שלו, עם השיניים העקומות לפטמה הורודה שלה, והיא מרגישה את האטריה שלו מתקשה כנגד הירך שלה. הוא יונק, ממש כמו תינוק והוא כבר קשה לגמרי. היא מרגישה אותו מתחכך לה ברגל כמו כלב, ולא מרפה מהציצי שלה, רק יונק ויונק והיא לא אמא שלו והוא לא תינוק, וכמעט בא לה ללטף את הראש השמנוני שלו, אבל אז הגוף שלו נדרך והירך שלה נשטפת בשפע זירמה חמה, ורק בגלל הריח יודעת שלא השתין עליה. הוא מתקלף ממנה כמו קליפה ריקה, ובעיניים מושפלות מתלבש ומסתלק.

היא לא שומעת שאחר נכנס, ונחרדת מהצעקה: "מה זה, ארקאדי, מה ז'צריך להיות?" הוא לובש חולצת עארסים ושרשרת זהב עבה תלויה לו על הצוואר. הגוף שלו דק ומזכיר לה נחש.

השמן מהדס פנימה. "מה? מה בעיה פה?"

"סתכל ת'מטונפת הזותי, נראה לך ארבע מאות שקל על הגועל הזה?" והיא מסתכלת לאן שהנחש מצביע ורואה שהירך שלה מכוסה לגמרי בשפיך סיני.

"יו-טפויומאט סוקה!" היא כמעט נחנקת מאדי הוודקה כשהוא משתמש בשאריות החולצה כדי להצליף בירכייה. "בשביל מי משלם," הוא מנגב בגסות את השפיך, "את נקיה!"

כאב ובושה בוערים על עורה. היא מוציאה מגבון מהמיכל על השידה ותחת מבטו הזועם מנקה מה שנשאר מהזרע, ואת הרוק שהתקרר על השד, ומשליכה לסל הפלסטיק. את הדבר שפעם היה חולצה יקרה מאוד ועכשיו ספוג בשפיך סיני, היא מרימה ושמה בצד לאחר כך.

"מבקש סליחה," פונה הרוסי לעארס, "חדשה, זותי, עוד לא למדה עבודה כמו צריך."

"יודעת למצוץ אבל?" הנחש נעמד מעליה, בוחן אותה מלמעלה למטה.

"מוצצת כן. משו, משו מוצצת." הבעל-בית עושה לה 'קדימה' עם הראש, והזונה מתרוממת על הברכיים, משחררת את החגורה של העארס, ומוציאה מהג'ינס הצמוד זין מגולח ורפוי. היא יונקת אותו לתוך הפה, מגלגלת אותו על הלשון, מוצצת ומגלגלת, מרגישה איך הוא גדל ודוחק אחורה את הלשון, עד שנגמר לה האוויר, ואין לה ברירה אלא לשחרר את הזרג הארוך והצר.

"בראבה פרסטיטוטקה," היא רואה את האישור בעיניים הקטנות. הכוס הזונה שלה שמח, והלשון הזונה שלה נשלחת החוצה ומלקקת את המסמר הארוך עד לביצים המגולחות ובחזרה.

"יאללה, צא עכשיו ארקאדי, צא."

העארס שולף חבילה מכיס החולצה, מושך החוצה שטר ירוק וזורק אותו על השידה. הרוסי נועץ בו מבט מאיים, וארבעה שטרות נוספים מצטרפים לראשון.

הרוסי נוהם משהו לעצמו, "זה רק מוצצת, דא?" ויוצא.

הפה המופקר נפתח והלשון שלה אוספת את הזין פנימה. "ככה, כן" שומעת אותו מעליה ומגבירה את הקצב. הידיים שלו תופסת לה את הראש, ועכשיו היא רק כלי קיבול כשהוא מזיין לה את הפה, מהר ועמוק, והיא מרפה את הגרון, שיכנס כמה שרוצה, והרוק שלה שוב נוזל מסביב לפה, וזה חזק ומהר, והידיים שלה, היא לא יודעת מה לעשות איתן, אז אוחזת בירכיים שלו, מרגישה את השרירים הארוכים עובדים, והוא נכנס לתוך הגרון שלה, האף שלה על הבטן, והלשון, ששלוחה החוצה מחוסר מקום, מוצאת את הביצים. זרם סמיך של שפיך גולש ישר לתוך הושט.

היא מנגבת את הפה בסמרטוט שפעם היה חולצה, ואת החזה, מחזירה לעצמה קצת נוזלים מהבקבוק, ואפילו מספיקה להעביר גם מגבון לפני שנכנס הקליינט הבא. הוא נכנס במהירות, שומט ארבעה שטרות צהבהבים על הערימה, ותוך שניה כבר עירום, מפשק לה את הרגליים בידיים מיובלות וגוהר עליה. השיניים שלו צהובות מניקוטין והיא מסובבת את הראש אל הקיר כדי להתרחק מהצחנה שנושבת מהפה הפעור. היא בקושי מרגישה את הזין מחליק לתוכה, ועדיין הגוף הזונה שלה שוטף אותו בסיכה כשהיבלות שורטות את פטמותיה הזקורות. זרע נפלט עמוק בתוכה, והיא שמחה שלא צריכה להריח אותו.

לאפריקאי שנכנס אחריו אין סבלנות, הוא זורק גוש שטרות מקומט על הערימה, וניגש לעבודה. יש לו עור יבש כמו נייר, והיא לא יכולה להפסיק לגעת בו. הוא מזיין אותה פעם מקדימה, פעם מאחורה, מקפל אותה בכל מיני זויות משונות, ולא גומר. רק הכוס הזונה שלה גומר שוב בלי שבכלל תרצה ונראה לה שכבר מוגזם ושבטח ארקאדי יבוא לצעוק שיש עוד קליינטים, אז היא אומרת "נו פרובלם, סיים מוני," מכוונת לו את הזין לחור של התחת, שעוד קצת פתוח מהרוסי, ועושה קולות "יס" ו"ביג מן" ו"ביג דיק" עד שהוא שוטף לה את החלחולת בזרע.

בקבוק המים ריק, סל הפלסטיק כבר מלא מגבונים משומשים. הסמרטוט שהיה פעם חולצה והסמרטוט שהיה פעם חצאית ספוגים ולא ממש מנקים כמו שצריך, ויש עליה עוד מלא שפיך במקומות שלא יכולה להגיע. הפה שלה כבר כואב, וכל הזמן נוזל לה מהחור של התחת שמרוב זין לא נסגר עד הסוף. אין חלון ואין שעון ורק המדים המגוהצים של החייל, שגמר כל כך הרבה שהשפיך שלו עוד צורב לה באף, מרמזים שהבוקר קרוב.

היא לא בטוחה שיש לה כוח לעוד, כשקול מבחוץ מצפה את עמוד השידרה שלה בקרח.

"מפה?"

"דא, שם ימינה, ארבע מאה שקל על שידה."

גלגלי המוח שלה שקועים בטינופת, ומסתובבים לאט. עד שמשהו מתחיל לזוז, עד שהברווזים מגיעים לקצה הלשון, רונן כבר נכנס, והיא כבר שרועה על המיטה לנגד עיניו, סתורה, עירומה ומזויינת מכל הכיוונים, והלב שלה בטורים מסוכנים. מה יש לו בכלל לחפש בחור כזה? הוא שולף ארנק עור מהכיס האחורי, מוציא ממנו שני שטרות כחולים מגוהצים, ושומט אותם על ראש תלולית השטרות. היא מפחדת לזוז, לא מוציאה אפילו ציוץ כשהוא פושט את החולצה האופנתית, תולה אותה בזהירות על גב הכיסא ומצרף אליה את מכנסי המותג, מקופלים בקפידה. אלוהים אדירים! הוא לובש תחתוני סבא, אבל גם הם יורדים והזין של החבר הכי טוב של אביגד הרבה יותר גדול ממה שחשבה, והקרח שציפה את עמוד השידרה נמס ומטפטף לה ישר מתוך הכוס, כי היא מולו, והוא לא רואה אותה, רק את הזונה הסתורה, העירומה, שדולפת שפיך מכל החורים.

היא מחביאה את פניה בשיער, ועל ארבעותיה מגישה לרונן תחת של זונה במקום צלחת פיצוחים. והזין שרונן שם עליו את כל העולם, נכנס לתוכה, והיא שומעת אותו נוהם "קחי את זה, זונה מלוכלכת" והוא מושך לה בשיער כאילו היו מושכות, ודופק אותה בכוח, והיא יודעת שאלונה אוהבת כמה שהוא עדין ומתחשב, ואין לה ברירה אלא לשמור את הפה שלה חתום כשהוא עובר מהכוס לחור של התחת, כי בחלקים של המוח שעדיין עובדים היא יודעת שאת הקול שלה יכיר גם באמצע גיהנום, והגוף הזונה שלה גומר שוב.

מותשת, היא מדדה על העקבים הגבוהים. הקימונו קצת קטן מדי וקצת קצר מדי, וגם אלמלא היה שקוף למחצה, לא היה מכסה כל מה שצריך. השומר בכניסה מנסה למנוע מדבר כמוה לחצות את סף המלון, אך הגבר שמאבטח אותה דוחף לידו שטר, והיא בפנים. ידו של פקיד הקבלה מזנקת אל הטלפון. תמורת שטר נוסף השיחה מבוטלת, אך הגועל לא עוזב את זוויות פיו.

מעלית פוערת דלתות בעברו השני של הלובי ומתוכה מדלגת בחורה בבגדי ריצה צמודים. צעדה הקליל מתהסס, ובחולפה על פניהם בקשת גדולה, עינייה מבקשות את הרצפה. בניד ראש היא משגרת את הגבר לעכב את המעלית, ומבעד לדלתות הנפשקות לקראתה מחדש, במראה הפנימית, מופיע הלובי, ודמותה בו מזכירה לה את הפרג שהִתַּמֵּר לא מזמן בערוגת סלסלי הכסף שבחזית ביתה.

מְדַדָּה הלאה, היא מישירה מבט אל השתקפותה שגדלה והולכת. אל השיער הסתור, אל שרידי הליפסטיק האדום, אל הנזילות השחורות מתחת לעיניים. דלתות נסגרות מאחוריה, וכעת ניכר גם ורוד פטמותיה שדוקרות את האריג הדק. היא חוקקת את המראה בליבה, יודעת שבקרוב תיפרד ממנו.

בחדר שלה מחכה קופסת שוקולדים וארוחת בוקר. אין לה כל כך תיאבון, אבל משהו בכל זאת צריך. היא לוקחת פרלין מבהיק ונותנת לו לימס בפיה ולגלוש במורד גרונה, לוקחת עוד אחד וחשה באנרגיה חוזרת לגופה המותש. היא מניחה לקימונו להשמט מגופה אל השטיח, נפרדת מהעגילים הקטנים ונכנסת למקלחת.

רחוצה, ריחנית ועטופה בחלוק הכי רך בעולם היא עומדת מול גגות הבניינים הנשקפים מבעד לחלון, מתבוננת בחשיכה נסוגה לתוך הצללים ויודעת כי הגיעה השעה לחזור.

היא אוכלת מעט מארוחת הבוקר, שטעימה בדיוק כמו שאלונה הבטיחה. עם הקפה, מסיימת למלא את המשוב, ומכניסה אותו למעטפה חומה שכתוב עליה "לערן" ביחד עם העגילים.

מראה המיטה הצחורה מפתה, והמחשבה על אביגד שם מפעפעת בה. אולי פעם. על המצעים המתוחים למשעי, היא מרוקנת את תיק הלילה, מצפינה את הקימונו בתוכו, ואת עצמה בבגדים שהכינה בבית.


מול הראי במעלית היורדת, היא מיישרת את שמלתה, מיטיבה עגילי זהב עדינים באוזניה, ומחליקה על שיערה האסוף. פקיד הקבלה מודיע לה באדישות מכאנית שהמונית כבר בחוץ, אך עיניו – הכל חוץ מאדישות, והרי גם השמלה צרה, העקבים אותם עקבים, ומבלי להסתכל, היא יודעת שהן לא עוזבות אותה כל הדרך החוצה.

נהגת עם פנים שהשמש הזקינה בטרם עת, פותחת לה את הדלת מבפנים ונועצת בה מבט שאומר בדיוק מה דעתה על נשים שחוזרות הביתה בשעות כאלה, גם אם הן רחוצות ומסורקות למשעי. לו רק הייתה יודעת מאיפה… חום מציף את בטנה והיא מצמידה את ברכיה במחווה של צניעות.

רחובות העיר נשפכים אל הכביש המהיר, ובמסלול הנגדי מתחילות להצטופף מכוניות בדרכן לעבודה. קשה לה לשבת, והיא עוד צריכה לספוג את עוינות המבטים שיורה בה הנהגת. עיניה מתרחקות אל האופק כשהיא נזכרת בתחינות של התאומים ללכת לסאמר סקול ובמשלחת הנוער שהגדולה מדברת עליה. חיוך קטן מתפשט על פניה.

הישוב הקטן מקבל את פני המונית באדישות מדושנת. משהו זולג מתוך חור התחת שלה והיא נזכרת איך, כשהתעטפה בקימונו, הרוסי אסף את ערימת השטרות המטונפים, ספר לִידֵי המלווה שלה מה שלדעתו הרוויחה, ולבסוף צבט את פטמתה במסווה של מישוש האריג וגזל שני שטרות חזרה "בשביל נטאשה".

הנהגת נוקבת במחיר הנסיעה עוד לפני שהגיעו וקולה מעיד על עומק סלידתה למראה הרחובות השבעים. המחיר מנופח, זה ברור, וממושב הנוסע היא מלכסנת מבט לעבר הפנים קפוצות השפתיים ולידיים מוכתמות השמש, וברור לה בדיוק אילו שטרות יגיעו אליהן. היא מחייכת לעצמה וזוקפת את כתפיה. עוד מעט תגיע הביתה, תעשה אמבטיה ארוכה-ארוכה, תזחל לתוך המיטה הרכה, הנקיה, ותישן בבטן מלאה, תישן כל כך טוב.

 מוקדש בתודה לזו שאיתגרה, ליבתה ועמדה על קוצו של יוד.
 "הסליחה אינה משנה את העבר, היא מגדילה את העתיד" / פול בוסה 

11 תגובות בנושא “טינופת

  1. מלבד המחמאות על הכתיבה העשירה, על בניית הסיטואציה, משתף בתהייה.
    האם אישה הייתה יכולה לכתוב את זה? האם פנטזיית ההיטנפות, אפילו היאנסות קיימת בראש של אישה אמיתי? וגם אם כן, עד כמה זה אמיתי, או מדומיין?
    כנראה שלא אתה תוכל לענות

    Liked by 1 person

    1. תודה על המחמאות.
      לגבי התהייה שלך, אונס אינו אקט מיני, הוא אקט של אלימות שמבוצעת באמצעות מין.
      פנטזיה היא עניין אחר.
      למיטב ידיעתי, כן, יש נשים שמפנטזות על סיטואציות של אונס ושל זנות. (ברומא העתיקה, מסלינה, אישתו של קלאודיוס קיסר, קיימה במשך לילה שלם תחרות עם זונה – מי תשכב עם יותר גברים, וניצחה אחרי ששכבה עם 25). אפשר גם לקרוא על זה בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A0%D7%98%D7%96%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%A1

      אני בטוח שלכל איש ואישה יש איזו פנטזיה שמישהו אחר ישפוט כמטונפת. מי שאומר אחרת, צבוע.

      אהבתי

      1. יכולה להגיד באופן אישי, שפנטזיות כאלה בהחלט קיימות. יש דקויות מסוימות בפנטזיות שלי בנושא, שאני לא יודעת אם גבר יכול לקלוט.
        בכל אופן אהבתי מאוד את הסיפור.

        Liked by 1 person

  2. סיפור מטונף כתוב ביד מדויקת להחריד זו דרך נפלאה להתחיל את היום.
    לגבי התהייה של פזר קשב- אני אתקשה להאמין שיש אישה שרוצה להיאנס, אבל לפנטז על כך זה דבר שונה לגמרי. אני יכול להפנות לסיפור הנפלא ג'ימבורי של BeastiGirl (אישה אמתית לחלוטין) שמגולל חווית אונס. כך שזה לא מן הנמנע שגם נשים יכולות לפנטז על זה

    Liked by 1 person

  3. חן חן. כנראה. תודה גם על ההפניה לג'ימבורי. בהחלט סיפור מרטיב.
    צריך להיות בוגר נפשית כדי לא לדמיין שזה מה שעובר בראש של אישה אמיתית ברחוב.

    אהבתי

  4. נעים לראות סגירת מעגל לדיון שהחל ב״אונס הוא דבר נורא כל כך, שקשה לי לקבל אותו כמשחק״ המשיך בשיכתוב של ״טרמפ״ המומלץ ומגיע לכדי מיצוי ב״טינופת״.

    סיפור משובח ומיוחד, שנותן גם הצצה לעולמות פחות מוכרים ציבורית במרחב השליטה כמו ״הסכמה ללא הסכמה״ (CNC), אנונימיות, פנטזיית אונס, פנטזיית זנות. שלא יוצגו עד כה בצורה כל כך בוטה ומטונפת במגוון שלך.

    בהחלט נעים ומחמיא לקרוא שלפנטזיה שלי יש תפקיד ביצירה הזאת.

    ואם כבר אני נאחזת באילנות גבוהים, אני רוצה להביא בית (פחות מוכר לצערי) מתוך שירה המופלא של לאה גולדברג ״סליחות״, שמהדהד לי לא מעט מהאפלה הכחולה הזאת:

    ״אָשַׁמְתִּי מְאֹד, כּי עוֹדֶנִּי זוֹכֶרֶת
    אֶת חֹם צְעָדֶיךָ בִּשְׁחוֹר הַדְּמָמָה,
    הָיְתָה סְלִיחָתִי נְבוֹנָה וְאַחֶרֶת,
    עַכְשָׁו הִיא פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה.
    פָּנֶיךָ שְׁלֵוִים – בִּשְׁתִיקַת מַבָּטַי הֵם.
    גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר.
    וּפֹה רַק הַמֶּלַח שֶׁל יָם עַל שְׂפָתַיִם,
    וְרֵיחַ הַשֶׁמֶשׁ בְּשֶׁזֶף הָעוֹר.
    וְשׁוּב לֹא אָבוֹא בְּיָדֶיךָ לִגְוֹעַ,
    הַרְשֵׁנִי אֶת כָּל תְּפִלּוֹתֶיךָ לִשְׁתֹּק.
    רַק רְאֵה וְקַדֵּשׁ: הַכְּחוֹל הַגָּבֹהַ
    שׁוֹקֵעַ בַּכְּחוֹל הֶעָמֹק.״

    וולנטיין רטוב
    ‏BeastiGirl

    Liked by 1 person

  5. אכן סגירת מעגל. תמיד טוב לנהל וויכוח עם אדם חושב, תראי מה יצא. תודה לך על תגובה מחממת לב.
    כמו כן, טוב להתלות באילן גבוה מאשר להיתלות עליו.

    אהבתי

  6. היי גורע,

    אחד הטובים, כתוב נפלא וגם אם זו לא הפנטזיה שלי, אי אפשר שלא להעריך אירוטיקה כתובה היטב. תודה.

    Liked by 1 person

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s