פגישת מחזור

כולם מתחבקים פה. ככה זה היום. חלק מהפרוטוקול. פעם רק חברים התחבקו. אבל עשרים שנה חלפו, ואת החברויות ההן השאיר הרחק מאחוריו. דברים רבים השתנו, אחרים נותרו בדיוק אותו דבר. נערות מפציעות בזו אחר זו מתוך גופיהן הבשלים, מחמיאות לו על התלתלים, מתפעלות מאיך שהזמן לא נגע בו. רבות מהן מופתעות לשמוע על נישואיו, על התאומים ועל זה שבדרך. אחרות מאוכזבות. חלקן היו חברות שלו בזמן זה או אחר, מקצתן העניקו לו את בתוליהן. הוא מוצא לעצמו מפלט מאחורי חומה של ציניות, אין לו שום עניין לפגוש את הנער שהיה.

פינת הכיבוד עלובה. צריך להתאמץ כדי לקרוא למשקה שבכוס הנייר הזו קפה, ואלמלא בקי, שגדלה בתרבות שלא מתירה לזרוק הזמנה לכנס מחזור, היה עכשיו בבית, שותה את הדבר האמיתי. ייתכן שאלמלא הצטרף לקבוצה 'מחזור כ"ז נפגשים' עוד היה מצליח לפטור את עצמו מהעניין, אך מרגע שראה את התואר ד"ר ליד השם דני דבורין, לא רצה להתחמק יותר. הצורך לדחוף את האקזיט לפרצוף של הג'ינג'י שקיבל יותר ממנו בכל מבחן, גבר על הכל.

עיניו סורקות הלוך ושוב את אולם הספורט, מחפשות את בלורית הנחושת. האולם נראה פחות או יותר אותו דבר, עם סולמות העץ על הקיר והסלים שתלויים מהתקרה. התאורה הוחלפה. את מקום פעמוני ההלוגן הגדולים תופסים מערכי לד מלבניים. אורם הקר שוטף שורות של כסאות כתר לבנים. הוא נזכר במאבקים שטופי הזיעה שעברו עליו במגרש הזה וסדק ניבע בחומה בה הקיף את עצמו.


"גידי?! לא מאמינה שאתה אשכרה כאן." קולה, מעט יותר מחוספס והרבה פחות חרישי ממה שחרות בו, זורק אותו אחורה בזמן, אל אוטובוס שחוזר ממצפה רמון.

"נו-קידינג! ענת?"

"היא ולא אחרת."

הוא מניח את הנס התפל ומחבק בשמחה אמיתית. זה חיבוק חברתי, זריז, מהסוג בו רק פלג הגוף העליון מעורב. על כתפה תלוי קלאץ' וזרועו מסתבכת ברצועה הארוכה. הרגע נמתח מעט, והלחץ הקל של שדיה כנגד חזהו מפיח חיים בגחלים שהאמין כי כובו מזמן. הוא בקושי מצליח להתאפק מלהחליק את זרועו אל שקע הגב, להצמיד ולהיצמד, לעשות כל מה שלא עשה אז.

"איך לא ראיתי אותך בקבוצה?" הוא שואל, אך לא מספיק לקבל תשובה בגלל יד גרומה שטופחת על כתפו ופורמת את החיבוק.

"את רואה! אמרתי לָך שאין מצב שגם הפעם לא יבוא. אש. עליך. גידי!"

כל כך הרבה שנים, ונסיונותיו של דני להשמע קוּל עדיין מביכים.

ענת נסוגה, מצליבה את התיק כשעל פניה נסוך מבט רחוק. אולי גם היא שוב באוטובוס, חבויה תחת מפל שערה. עכשיו הוא קצר יותר, גליו נפסקים לפני עצמות הבריח. סנטרה איבד מעט מחדותו אך אפה הנשרי גונב עדיין את תשומת הלב מעיניה. הן חומות, יפות ולתבונתן נוסף ניסיון חיים. שמלה כהה נטולת שרוולים גולשת יפה על מתאר גופה, מגיעה עד מעל הברכיים, לא מגלה יותר מדי, גם לא מסתירה. גזרתה התרככה מעט והתמלאה פה ושם. זרועו הדקה של דני נכרכת סביב מותניה, וזוויות שפתיה המשורטטות מתרוממות בחיוך שלא מגיע לעיניים. משהו זהוב מתנצנץ אליו כשהיא מנסה לפרום מעליה את האצבעות המנומשות.

"אתם?" הוא מצביע במבטו על טבעות זהב תואמות.

"כן," מאשרת ענת בקול קטן.

"עשר שנים כמעט." צוהל דני ושופך מים על הגחלים.

"אם סופרים מאז," ענת בולעת את המילים.

"נכון. איזה קטע שזה היה בול בכנס מחזור שעבר? לגמרי-לגמרי הפסדת. היה סופר מעולה," הג'ינג'י, שבין-רגע הפך מסתם מעצבן לבלתי-נסבל, מהדק אליו את אשתו. מצחו בקושי מגיע לאפה, אך לא נראה שזה מטריד אותו.

"מה לעשות?" הוא מושך בכתפיו בתיאטרליות ועולה להתקפה, "הייתי ברילוקיישן בוואלי, ככה זה בתעשיה, אתה יודע."

"באמת הפסדת אבל," ענת מגיחה משרעפיה, "ים אלכוהול היה אז," היא מסתכלת בסלידה על השולחן הדל, " לא כמו עכשיו. מה בא לך, דני? תה, קפה?"

"תה."

היא משתחררת מהזרוע שכרוכה על מותניה, ורוכנת אל צידו הרחוק של השולחן. עורפה ארוך ואצילי. השמלה נצמדת יפה אל ישבנה, חושפת עוד חלקת ירכיים, והוא מתיק את עיניו לפני שמי מהם יבחין.

"מה שמעתי, אתה בפתוחה?"

"בינתיים. אתה יודע, יש ילדודס להאכיל."

"וענת?"

"עובדת כמו חמור על הדיסרטציה."

"למי קראת חמור?"

"מה? לא – עובדת כמו…" דני מגמגם, ונחפז למלא את פיו בפתיבר מהשולחן.

"צוחקת, נו," ענת מגישה לבעלה כוס קרטון מהבילה, מוודאת שהחוט לא נופל פנימה, ונושפת בזהירות על זו שבידה השניה. "אל תהיה לי סתום עכשיו."

פירצה בהגנה? אולי. מה זה משנה? אין טעם לסיים את המהלך. "סליחה. מזי קוראת לי, הבטחתי לעזור לה עם המצגת." הוא חולף בין השניים בדרכו אל הקו, ונדמה לו שכתפה של ענת מתחככת בו. זה בטח רק בראש שלו. חייב להיות.

מזי לא קראה לו ואינה צריכה אותו, היא בכלל עסוקה בהתמוגגות מהמבטים שמושכים שדייה המפוארים. בזמנו, מתחת לחולצה שלה מצא רק פטמות עם ריפוד סמלי, מעניין מתי עשתה אותם.

מערכת ההגברה משמיעה הרבה בון ג'ובי ונירוונה, פחות הטעם שלו, אבל זה פס הקול של התיכון וכל שיר סודק עוד קצת את החומה. הוא נודד בין אנשים, טועה מדי פעם בין מי ששייך לשכבה לבין הפלוס אחד. טוב שבקי החליטה שהיא ענקית מדי בשביל לבוא. מאז שחזרו מהוואלי, נראה כי הפער התרבותי ביניהם רק הולך וגדל. הדבר האחרון שהיה צריך הערב זה לתווך עבורה את הישירות של האנשים איתם התבגר. היא התחנכה במקום בו אף אחד לא אומר מה הוא חושב, מקום בו הכל מתחת לפני השטח, בין השורות.


המוזיקה נפסקת. ההגברה מצפצפת, חורקת. מזי מכריזה שרוצים להתחיל, ושבבקשה-בבקשה-בבקשה כולם ישבו. הוא נסמך בגבו אל קיר ליד היציאה, נותן לדברי המנהל לחלוף לידו, וכלל לא מאזין לאיך-קוראים-לה מהמועצה, שיזמה את הכנס במטרה למשוך אותם בחזרה ליישוב. 

האורות כבים ועל המסך, הכותרת 'אז ועכשיו' עושה אקרובטיקה. שיר, שנטחן בלי סוף במסיבות של התיכון, מתנגן ברקע. שיטפון של נוסטלגיה מקעקע את שאריות החומה ורוחץ זכרונות מאבק השנים.

הנה הטיול השנתי של י"ב. תמונות כיתתיות ממלאות את המסך. כעת הכיתה שלו. כולם שם צעירים ויפים. מכתש רמון פרוש מאחוריהם, וצִלְלֵיהֶם מתארכים עד שפתו. עצמו הצעיר עומד במרכז השורה הקדמית, תלתליו ארוכים ופרועים, זרוע שחומה סביב דורית ועוד אחת סביב פזית. אלונית מפגינה עניין מוגזם באיציק שלצידה – רק שבוע קודם עוד היתה בת הזוג שלו. כזה היה, אלוף בית הספר ביחסים למרחקים קצרים. סומבררו מגוחך מציין את המקום בו דני מתגונן מפני השמש. מזי, בשורטס זעירים המציגים את מיטב נכסיה, שרועה בפוזה של דוגמנית למרגלות השורה הראשונה. הוא מחפש את ענת. נדמה לו שזו היא שמסתתרת שם בצד, אך התמונה מתחלפת מהר מדי.

המצגת גולשת הלאה. לרוחב המסך מתגלגלת כותרת: 'לא מה שחשבנו', ותמונות מספר המחזור נתלשות, מתנפנפות וחושפות תחתיהן גרסאות עדכניות. דיוקנו מופיע על רקע לוגו מוכר. מישהו שורק ומוחא כפיים, אבל הדבר האחרון שמעניין אותו כרגע זו ההבעה על פרצופו האקדמי של הג'ינג'י. כמה היה בטוח שבאמת הצליח לכבות את הגחלים, שם, על מאצ'ו פיצ'ו, עם מאיר מצדו האחד, אלון מהצד השני, ושלשתם שואגים בכל הכוח מול הזריחה, משתחררים מכל השיט שסחבו יחד מהיחידה, ומכל השיט שכל אחד הביא בעצמו. הוא מוריד את היד מהצלקת שבצד הבטן.

צריך אוויר.


הלילה חמים ויבש, אפשר להרגיש את השרב שבדרך. ירח מלא מכסיף את חצר בית הספר והכל אותו דבר, אבל אחר – ערבוביה של ישן וחדש. לפי הצחנה, פינת העישון נשארה במקומה, אך מהעץ עם הפרופלורים נותר רק גדם. צבע מתקלף מעל סורגי החלונות, הרכיבו אותם שבוע אחרי שאֶפִי השרוך קפץ מהקומה השניה. הדפוק שבר שתי רגליים ופספס את הטיול השנתי. בגלל זה לא היה בתמונה. הוא נזכר בצעקות של המחנכת שיסתדרו כבר, ואיך כולם היו עייפים ורק רצו לחזור לאוטובוס.

לאורך כל הטיול דורית ופזית התחרו על המקום לצידו. הילת לוחם הסיירת שעמד להיות גברה על הילת רכז הנבחרת, ושתיהן היו מספיק סתומות כדי לרצות להיות החברה שתחכה לו בבית. הראשונה הספיקה לרדת לו יום אחרי שנפרד מאלונית, השניה יצרה הזדמנות בלילה הקודם.

למרות שידע ששמרו לו מקום בסוף האוטובוס, התיישב במקום הפנוי הראשון שמצא.

לא בא לו על אף אחת מהן. הוא רצה שקט.

מבט התרומם אליו מתוך מפל שיער חום ומיד חזר אל ספר בכריכה רכה. אצבעות כסוסות ציפורניים אחזו בו מלמעלה, מפשקות אותו, וכעבור רגע רקדו בתיאום עם הדף שהעבירה היד השניה. שקט. בדיוק מה שרצה. הוא התקפל, השעין ברכיים על גב המושב שלפניו וכששמע את פזית קוראת לו, העמיד פני ישן.

השער האחורי עדיין מתנדנד. שכבות על גבי שכבות של ריתוכים מעידות שבכל מחזור יש מי שירופף אותו. לא קשה להשתחל החוצה, לחצות את הכביש ולהבריז מבית הספר לפארק, ממש כמו פעם.

פנסים מציירים שלוליות אור ענברי לאורך השביל. למעט הספסלים והפחים, המקום לא ממש השתנה. תכף יגיע לנקודה בה השביל מתפצל והופך לטבעת שמקיפה את הפארק. כבר אפשר להבחין בחרוב העתיק שבצילו ספסל הבתולות. מעט שמאלה משם, נמצאת ההסתעפות הנסתרת שמוליכה למקום שלו. רגליו מבקשות ללכת לשם, אך סקרנותו מובילה לצד השני, לעבר שלט עץ גדול שבתקופתו לא היה קיים.

"גידי!"

דמותה של ענת מתבהרת מתוך הצללים שתחת הנוף הרחב. היא יושבת על ספסל ברגליים משוכלות, ידיה אוחזות את התיק בחיקה. "תיארתי לעצמי שלא תחמיץ הזדמנות לבקר כאן," היא מפנה לו מקום לצידה. הבושם שלה קל ואוורירי, וממש לא משהו שצריך להעסיק אותו עכשיו.

"יצא לך טוב," הוא מתיישב. "בכלל לא התכוונתי להיכנס הנה."

"אז מה? בטעות הגעת דווקא לפה?"

"סתם. הסתובבתי. נתתי לרגליים לקחת."

"חס וחלילה שתיתן למשהו מעל החגורה להוביל אותך."

הוא מסיט את מבטו לעבר העיקול שמאחורי שלט העץ, לא צריך את בקי כדי לדעת למה היא מתכוונת.

משהו העיר אותו לתוך החושך ששרר באוטובוס, זו הייתה כתף שהתרוממה מהרווח שבין המושבים.

"הערתי אותך?" מלמלה, " סליחה, נפל לי הספר."

הוא לקח מידה פנס קטן והאיר לעבר הפנים שבצבצו מתוך השיער, "ענת, נכון?" דלה מזכרונו שם שכיכב בשקט בראש רשימת הציונים ומעולם לא הטריד אותו. תמיד היתה מהשקופים האלה, שאף אחד לא באמת מכיר. מעבר לרכס העצום של אפה, רפרפו עפעפיים עם ריסים ארוכים. הוא הסיט את אלומת האור לעבר הספר שחיבקה.

"מה את קוראת?"        

"אנקת גבהים," פלטה במהירות, מציגה בפניו את הכריכה שעליה מצוירת אישה אוחזת בנר. לרגע נראה כאילו זהו מקור האור, ולא הפנס.

"לא מכיר."

"ספר של בנות." הצמידה אותו לגופה, מושכת בבלי דעת את תשומת ליבו לשדיה. לישון כבר לא רצה, ושיחה תמיד ידע לקשור.

התברר, שכמוהו גם היא מעדיפה את REM ורדיוהד על פני נירוונה, חושבת, בדיוק כמוהו, ש"גברת דאוטפייר" דבילי, ומסכימה ש"חומות של תקווה" לא כזה ענק כמו שכולם אומרים. בהתחלה, נאלץ למשוך ממנה תשובות. אחר כך זה בא לבד. משהו הלך ונרקם ביניהם, משהו שמעבר לזין עומד. שנינויות צצו מאליהן, משפטים התחילו בצד אחד ונגמרו בצד השני. האוויר ביניהם התמלא חשמל.

לו היה הדבר תלוי בו, הנסיעה לא הייתה נגמרת לעולם.

האוטובוס נכנס ליישוב. האורות הודלקו. הישנים התעוררו. פזית הגיחה מאי שם והתיישבה עליו בתביעת בעלות נחרצת, שולחת את ענת להשתבלל עמוק בספר. הפלא המתוק התפוגג והשאיר אותו ריק. עיוורת לכל דבר שאינו קשור בה ישירות, ובעליצות חלולה, פזית הניעה את ישבנה על זקפתו, מלחששת באוזנו שעוד מעט תדאג לו.

"זה לא היה ככה." הוא ממשיך בקול מהנקודה בה ברור לו שגם ענת נמצאת. "פזית העמידה אותי בפני עובדה."

"מתי? כשהתישבה עליך?" היא ניתזת מהספסל, חולפת על פני השלט החדש לעבר העיקול וזורקת אחריה: "עובדה עאלק. משהו אחר העמידה לך."

"לא." הוא משיג אותה.

"מה לא? נראה לך שהיה אפשר לפספס את הלאפ דאנס שעשתה לך?"

ליבו הולם. "בולשיט. לא בגלל זה עמד לי, לא בגללה."

"וואלה," ענת נעצרת בלב שלולית אור צהבהב ומשפדת אותו במבט. "אתה אשכרה רוצה ללכת לשם?"

לא. הוא לא רוצה, אבל היא לא באמת שואלת.

"מילא שלא עשית כלום כשהתיישבה עליך. אני יודעת? אולי לא היה לך מספיק דם גם למוח. אבל אחרי זה? בבית ספר? במינימום יכולת לדבר איתי, להכיר בקיומי, להגיד שלום במסדרון."

העובדה אליה התכוון כבר לא רלוונטית, נראה שמעולם לא הייתה. כשחזר לבית הספר למחרת הטיול, גילה שפזית הספיקה להפיץ שהם זוג. מבחינתה, הזרע שגלש מנחירייה בשירותים של המורים, כשנאבקה לבלוע את הכמות המטורפת ששפך לפיה, קיבע את העניין. מבחינתו, ככה היה יותר פשוט, יותר קל.

"את האמת?" הוא שואל.

"המינימום שמגיע לי."

"השתפנתי."

"אתה!? אתה השתפנת?"

"אני. כן, אני."

"רציני?" הבוז במבטה מצמית. "זה הכי טוב שיש'ך?"

"זאת האמת" הוא מושך בכתפיו, "נבהלתי."

"לא ידעתי שאני כזו מבהילה."

אור הירח צובע את הצלליות שנמתחות מרגליהם באפור. מערכת ההגברה של הכנס מהדהדת עוד נאום. הבנה שהבשילה בלילה אפל במיוחד וקיננה בו מאז, מפלסת דרך החוצה. "נבהלתי מעצמי, לא ממך."

"וואלה."

"רק מלדבר איתך קרו לי דברים שאף אחת -"

"אז הלכת להזדיין עם פזית," ענת קוטעת את דבריו באבחת גרזן. "דרך מעולה להתמודד." שפתיה נמתחות לכדי קו דק והיא מותירה אותו לבד באמצע שלולית הענבר.

בשביל מה זה היה טוב? הפעם האחרונה בה כנות עזרה לו ביחסים עם אישה היתה אף-פעם. הוא בועט אבן אל הדשא. ציפור נבהלת במשק כנפיים. ענת פולטת קללה עסיסית. טוב או לא, אם כבר נפתח, שיהיה עד הסוף. מה כבר יש להפסיד? הוא מזדרז להדביק אותה. "חיפשתי אותך אחרי זה, את יודעת."

"זהו שלא. כנראה שלא ממש עשית עבודה טובה," היא לא עוצרת.

"איך שחזרתי מלבנון."

"מה קשור לבנון? מצאת שם משהו יותר מפחיד ממני?"

"אפשר להגיד," הוא מציב את עצמו בדרכה.

"מה?" היא נושכת, "אפשר להגיד מה?"

"שמצאתי שיותר מפחיד להחמיץ את מה שהיה יכול להיות בינינו."

"ומאיפה באה ההארה הזו?"

"באה מאיזה טיז-א-נאבי של רצועת הביטחון," הוא מתלקח. "באה עם השיט שגורם לך לחשוב מחדש על החיים שלך ומה יהיה אם יגמרו ככה בזמן שאתה חוטף אש ומתפלל שיחלצו אותך בחתיכה אחת. שיט שגורם לך להבין מה חשוב, מה היה יכול…" ידו חוזרת אל הצלקת, וזה מאמץ להוריד אותה. "צריך להיות אחרת."

ענת הודפת אותו הצידה, "קלישאה ישראלית שאתה." היא מטיחה וממשיכה ללכת.

עלבון מבעבע בבטנו, מחפש דרך החוצה, אך הוא יודע שאם יפתח את הפה עכשיו, יתחרט. מכאן כבר יותר קצר להשלים את הסיבוב מאשר לחזור. חצץ השביל נגרס תחת רגליהם. היא לא מבינה. אין לה סיכוי להבין. אפילו מאיר ואלון, שבניגוד אליו, יצאו משם על הרגלים, לא הבינו. לא ממש. השביל מתעקל שוב, חולף בסמוך לגדר שמעברה השני שמורת הטבע. תן מילל במרחק ומקהלה של כלבים עונה לו.


"לא הייתי צריכה להגיד את זה." ענת שוברת שתיקה ארוכה, קולה רך פתאום. "אבל בלי קשר לסיבות שלך, חתיכת אגו יש עליך שחשבת שבחורה תחכה לך שנים."

"באמת לא חיכית," הכי קל לתקוף חזרה. "נעלמת. הטלפון שמצאתי בדף קשר היה מנותק, בכתובת שהייתה שם מצאתי משפחה של עולים. המסכנים לא ידעו מאיפה נפלתי עליהם בכלל. נראה כאילו המשפחה שלך – האדמה בלעה אותה. אפילו מזי לא ידעה כלום."

"טוב שאתה בכלל לא מגזים." ענת מציצה בפניו ומסיטה את מבטה למרחק. "האמת, בזמן ההוא אשכרה קיוויתי שיקרה להם משהו בסגנון."

"למה?"

"כי הפילו עלי פצצה שחירבנה לי את החיים, זה למה."

"פצצה?" הוא עוצר להקשיב.

"לא מהסוג שלך, תירגע. התגרשו, כזו פצצה. והקטע," ענת פולטת צחוק מריר, "זה שהיו בטוחים שאם רק יחכו שאלך לצבא, שאצא מהבית, יהיה לי יותר קל." היא מישירה אליו מבט פצוע. "לי, אתה קולט? לא להם!"

"שיט. ככה? משום מקום?"

"בשבילי לפחות. בשבילם… לא יודעת. אולי בגלל זה לא עשו לי אחים. הם תמיד רבו. תכל'ס, כל הילדות חשבתי שזה נורמלי, שאצל כולם ההורים רבים כל הזמן."

"פאק. אמא שלך חזרה לשם הקודם שלה, נכון?"

"מה הקשר בין מחט לתחת?"

"הקשר זה שהצלחתי למצוא את אבא שלך אבל לא אותה."

ענת מסתכלת עליו כאילו משקל הראיות הטה הרגע את הכף לזכותו. "אשכרה חיפשת."

"אבל לא יצא כלום. רק התעצבן ששאלתי."

טח התעצבן. לא היה לו מושג. גם מאמא היית יוצא בידיים ריקות, אגב. אף אחד לא ידע לאן ברחתי, בקושי אני ידעתי. איך שחסכתי מספיק כסף עפתי הכי רחוק שיכולתי. רק אחרי שחזרתי מהודו יכולתי להשלים איתם."

"הודו?" טיפשי לחשוב שהיה משהו בצורך שהרגיש לנסוע למזרח, שלא היה אמור להיכנע ללחץ של מאיר ואלון לחרוש את דרום אמריקה. "מה לך ולהודו?" טיפשי, חסר תוחלת, ועדיין, לו ידע שהייתה שם, היה משאיר להם לעשות את מאצ'ו פיצ'ו ומוצא אותה, איכשהו. "בכלל היית אמורה לחרוש מוזיאונים באירופה, לא? חלמת על רומא, לונדון, פריז..."

"יפה לך שזוכר," עיניה מתרחבות. "אבל כל זה כבר לא היה חשוב, רק רציתי לברוח לאיפה שלא ימצאו אותי. ברחתי מהם." עווית חולפת בפיה. "תכל'ס, ברחתי גם ממך, מלזכור אותך."

הוא מתבונן בחרטומי נעליו. ייתכן שכבר אז היה מאוחר מדי.

"אתה מבין? בשיחה אחת מחורבנת," קולה של ענת בוקע מגרון שנחנק פתאום, "באוטובוס של טיול שנתי שהלוואי לא הייתי יוצאת אליו בכלל, נכנסת לי לדם ונשארת שם כמו איזה טפיל. כן. אז ברחתי. הכי רחוק מהציוויליזציה שמצאתי. יותר משנה נזרקתי שם מחור אחד לחור אחר, בורחת כל פעם ששומעת עברית, עד שנפלתי על איזה מואר אוסטרלי שבנס היה האדם הנכון בזמן הנכון. הוא פירק אותי והרכיב מחדש, לקח עוד שנה, אבל בסוף הוציא אותי מהגולם."

"מהשבלול." קולו קטן פתאום, "גולם אף פעם לא היית."

היא משחררת צחוק קטן. "לדבר, תמיד ידעת."

"כן, הא? ועכשיו את של דני," תחושה של החמצה מציפה אותו, והוא רוצה לעוף משם בעצמו. ענף יבש מתפצפץ תחת רגליו. 

אחרי רגע, ענת שוב לצידו. "אני לא שלו. התחתנתי איתו. ממש לא אותו דבר."

"איך זה קרה בכלל? אתם כאלה שונים."

"אומרים שהפכים נמשכים, לא?" היא סונטת בו.

"רק שאתם לא הפכים, סתם לא קשורים."

ענת נשענת בגבה אל עמוד תאורה, מרכינה את ראשה במחשבה. שערה גולש על פניה. "תכל'ס."

מעולם לא שכח את התנועה הזו. האופן בו היא זוקפת את ראשה, גורפת את השיער באצבעותיה ומנערת אותו. ציפורניה עשויות היטב כעת. מבטו גולש מנצנוץ העגילים שבאוזניה אל העירום הפגיע של בתי שחיה. ליבו מחסיר פעימה.

"אז מה? מה קרה?"

"אלכוהול." היא לוכדת את עיניו, "אלכוהול קרה."

"איך? אמרתם שנפגשתם פה, לא? בכנס מחזור, זאת אומרת."

"נכון, רק שפעם קודמת היתה גם שתיה חריפה, השכבה ארגנה את המפגש, לא המועצה. אפי – היית מאמין איזה שמן נהיה השרוך הזה? אז מתברר שה'אפרים' ב'אפרים מזון ומשקאות' זה הוא. לא רק שהיה אלכוהול, היה טוב ובכמויות."

החזה שלה מתמלא אוויר כאילו התכוונה לצלול לקרקעית של איזה ים. שום ספר לא חוצץ בין עיניו לבין הבד שמתהדק לגופה. 

"הקיצר, ההזמנה לכנס הגיעה חצי דקה אחרי שנחרבה לי עוד מערכת יחסים. הייתי בקנטים, בדיוק מה שצריך בשביל שהטפיל יתעורר ויתחיל לנג'ס 'גידי, גידי, גידי,' וזה לא נפסק." היא מגרדת את פרק ידה. "אז הלכתי. ברור שהלכתי, ואפילו לקחתי איתי את 'אנקת גבהים'. שיהיה להזכיר לך. העותק מהאוטובוס, אגב." אחרי רגע מוסיפה: "הספר היחיד בחיים שלא החזרתי לספריה."

"פאק. ואני אפילו לא הייתי בארץ."

"מה. אתה. אומר."

לא רק לדבר הוא יודע, גם לשתוק.

"כולם היו שם, אבל כולם. חוץ ממך. והאלכוהול שהיה שם – עד שהבנתי שבאמת לא תגיע – חצי ממנו כבר שתיתי. כעסתי שלא באת. חיפשתי איך להתנקם בך, ואז ראיתי את דני. ידעתי שתמיד קינאת בו. רציתי שמישהו יספר לך שיצאנו מחובקים, קיוויתי שמישהו יראה אותנו בדרך למכונית שלו, שמישהו יזהה אותנו מזדיינים בחניה של המורים. שיספרו לך הכל."

"בגללי?" הוא רוצה לבעוט לעצמו בראש. "בגללי את עם דני? איתו?"

"בגללך? תגיד, אתה מחזיק דירה נפרדת בשביל כל האגו הזה שלך?" עיניה יורות ברקים. "אתה יודע למה דני? דני, בגלל שהייתי על הפנים והזדיינתי איתו במכונית, ובגלל שמספיק פעם אחת להיות סתומה בשביל להיכנס להריון, ובגלל שהוא היה שם אחרי זה, כשהכי הצטרכתי." רסיסי רוק ניתזים עליו. הוא לא מנגב אותם. "בגלל זה אני איתו." היא פונה מעליו בצעד מהיר וזורקת אחריה: "ורק שתדע, דני אחלה. בנאדם טוב, ובעל טוב והכי מהכל – אבא טוב."

המילים הולמות בו כמו פטיש, מקבעות את העובדה שהג'ינג'י ניצח אותו במה שהכי חשוב. מובס, הוא מאלץ את רגליו לפסוע, לא בעקבותיה, אלא לעבר היציאה, לעבר האוטו, לעבר הבית. צעדיו איטיים, ולמרות זאת הפער ביניהם הולך ונסגר, כאילו שוב מחכה לו, כמו שחיכתה קודם על ספסל הבתולות.

אוושת צעדיה גורמת לו לחשוב מחדש על את הדברים שאמרה, עליו, עליה, על בעלה. ואולי, מבליחה בו הבנה, אולי לא רק בוואלי מדברים בין השורות, ואולי מהלומות הפטיש האלו לאו דווקא אליו היו מכוונות.

הם פוסעים זה לצד זו. שוב אפשר לשמוע את מערכת ההגברה מבית הספר. ידו מברישה את ידה. היא לא מתרחקת. ידה מברישה את ידו. אצבעותיהם משתלבות.


מבנה בית הספר מבצבץ מאחורי הצמחיה. אורו הכסוף של הירח גורם לו להיראות שייך לעולם אחר. מעבר לעיקול משקיף עליהם החרוב העתיק. מה שלא יְעַשֶּׂה כעת, לא יְעַשֶּׂה לעולם.

הוא מושך אותה, מחבק. זה לא חיבוק חברתי. בכלל לא. שדיה נלחצים אליו, והוא מצמיד גם את הבטן, את האגן, ידו בשקע גבה, כמעט על הישבן. הריח שלה טוב. גם אז היה, בבית ספר, כשחלף על פניה עם פזית תלויה כמשקולת על זרועו. ענת מצמידה את אפה לצווארו, שואפת מלוא ריאותיה והחזה שלה נמחץ אליו ביתר שאת.

"זה היה אמיתי, שם באוטובוס? לא דמיינתי? אני לא מדמיינת עכשיו?"

"הכי אמיתי שיש."

"כן?" היא ניתקת מצווארו, שולה ממחטה מהתיק הקטן, ומוחה את פיה היטב.

"כן."

ידיה חמות על לחייו. היא מושכת אותו אליה ומצמידה את שפתיה אל פיו. לשונה מצטרפת, מלטפת, רכה כמו חלום, רוקדת עם לשונו מחול שטעמו כשל יין שהבשיל עשרים שנה. 

"בואי." הוא אוחז בידה ומנווט לעבר ההסתעפות הנסתרת. מפל עבות של קיסוס נפער בקלות המוכרת מאז, והיא עוברת בפתח שיצר עבורה בזרועותיו ובגבו. עלים יבשים מכסים את השביל, אך רגליו מוצאות את הדרך אל הקרחת הקטנה, אל לוח אבן ארוך וצר שרובץ כמו אריה סבלן על תמוכות מבטון.

"אז לא הכל אגדה?" ענת מקיפה את המלבן המסותת, בוחנת אותו. "זה 'הספסל של גידי'? פה זיינת חצי בית ספר?" היא מניחה את התיק למרגלותיו.

"פחות ממה שכולם חושבים."

ענת פורצת בצחוק עמוק, משוחרר. אפילו באוטובוס לא צחקה ככה. זה מדבק ומטהר. טוב לצחוק.

טוב יותר לטעום שוב את בשלות פיה. הוא תובע קצב מהיר יותר. כל כך הרבה זמן אבוד, כל כך מעט להשלים את הפער. גופה נמס אליו. ידיו על גבה, משוטטות, ממפות, אולי ישחרר את תפס החזיה? מישהי קראה את התמרון הזה על שמו, אבל לא. לא עכשיו. עכשיו חופן את ישבנה, מצמיד ונצמד, שתרגיש כמה הוא רוצה אותה, שתרגיש את הזקפה שפועמת רק בשבילה. הדופק הולם באוזניו כאילו עלה מאות מדרגות.

היא מתנתקת, גומעת אוויר, עוברת לצידו השני של הספסל. "ספר לי," ידיה משתלבות מתחת לחזה, מרימות אותו. עיניה נעות ממנו אל לוח האבן, "ספר לי איך זה היה קורה."

"איך מה היה קורה?" מוחו מתקשה לעשות את המעבר חזרה לדיבור, דמו גודש איבר אחר.

"נו איך זה היה הולך, אם ביום אחרי הטיול, כשעברת לידי במסדרון, היית אומר לפזית: 'תודה על המציצה'…" ענת מתחייכת למראה מבוכתו. "כן. כולם ידעו מה עשיתם שם בלילה, מה נראה לך? היתה צריכה לנצח את דורית, לא?"

"כולם ידעו?"

"חוץ ממני, אולי. שמעתי על זה רק אחר כך. לא משנה. בוא נגיד שאמרת לה תודה על המציצה, ועזבת אותה במסדרון לטובתי." ענת מלקקת את שפתיה. "קדימה, ספר לי איך זה היה קורה, מה הפסדתי."

"רצינית?"

"כמו מס הכנסה."

משב רוח מרשרש בעלים היבשים. הוא רוצה אותה כמו שמעולם לא רצה אף אחת. כל כך רוצה, שמוכן לעשות כל מה שתבקש. אפילו לחזור לצומת ההיא, לטעות, שכעת נראית לו גדולה אף יותר מבקי.

"מאיפה להתחיל? מהמסדרון?"

ענת מהנהנת, שערה מבריש את אוזניה. משהו בו מציין כי לעגיליה צורת להבה.

"אוקי." הוא דוחף ידיים לכיסים, אחרת לא יוכל להתאפק מלגעת בה. "אני הולך במסדרון עם פזית, ועכשיו את באה מולי, מחובקת עם הספר שלך, מסתכלת עלי ועל פזית. את עוברת קרוב. ממש קרוב."

גופה נדרך.

"להיות אכזרי?"

"כמו היתקליף."

"מי?"

"לא משנה. אכזרי, כן. על מלא."

"אני עוצר במקום. מחלץ את היד שלי מפזית ואומר שלא מתאים לי. היא דורשת לדעת למה. עונה שבכלל לא בא לי עליה. אומרת שאתמול בא לי וחצי. עונה שזו המציצה הכי גרועה שקיבלתי. לא אכפת לי שהיא מתחילה לבכות, אני כבר אחריך, מבקש שתעצרי."

"אני ממשיכה ללכת."

"לא מוותר. אומר לך שלא יצאת לי מהראש כל הלילה."

"שואלת למה."

"עונה שאף אחת לא עשתה לי את זה כמוך."

"אז מה עשית עם פזית?"

"הייתי סתום."

"עבר לך?"

"את לא רואה? מציע לך יד."

"אני מקבלת."

"אנחנו מדברים, ממשיכים את השיחה מהאוטובוס כאילו עוד שם, הולכים והולכים, עד שההפסקה נגמרת. את רוצה לחזור לכיתה. אני לא מסכים, יש חשמל באוויר, שום דבר לא יותר חשוב ממה שקורה בינינו. מגיעים אל מאחורי העץ של הפרופלורים. משתעלים ביחד מסירחון של סיגריות שכרגיל לא כיבו כמו שצריך. אין אף אחד בסביבה, כולם כבר בכיתות."

הירח משתקף בעיניה, והוא קורא מתוכן מה הלאה. "אני לא יכול יותר להחזיק את עצמי ומנסה לנשק אותך."

"מנשקת חזרה."

"הידיים שלך מטיילות לי על הגב, מגששות. שואל אם בא לך לפארק."

"בא לי." אצבעותיה מחליקות קפל לא נראה בשמלתה.

"מגיעים לשער הקטן. אני מרים אותו, עוזר לך להשתחל, מוביל אותך הנה."

"לפה?" קולה רועד, "לספסל הזה?"

"בדיוק לכאן." הוא מתבונן ברטט של שפתיה, בצל הרפאים שמטיל עליהן אפה.

"תמשיך…"

"את לומדת, משתפרת מנשיקה לנשיקה. אני לא רוצה למהר מדי, לא רוצה ללחוץ, להלחיץ. יושבים פה ואת מדברת על הספר שלך. לא קולט את המילים, עסוק מדי בללטף לך את הפנים. מעביר אצבע על האף, על הסנטר. טוב לי בדיוק ככה."

"אבל לא באנו לדבר." ענת מתנשפת.

"אני מלטף לאורך הצוואר שלך, לאורך הכתף. ממשיך לרדת."

"…ומוצא מה אתה עושה לי," ענת מושכת את כתפיה לאחור, מציגה את שדיה.

תחת אור הירח אפשר רק לנחש את הזדקרות הפטמות, אבל ליבו כבר מעלה הילוך. "אני ממלא את הידיים בציצים שלך – "

"ציצים?" ענת מרימה גבה.

"אנחנו בתיכון, לא?" היא מהנהנת ואפשר להמשיך, "אני ממשש אותם לאט, עיגולים-עיגולים, לומד את הצורה שלהם, מוצא מה טוב לך וממשיך לחקור את הלשון שלך עם שלי."

היא מלקקת את שפתיה, פיה נשאר מעט פעור.

"נעשה לי צפוף במכנסיים. אני מעביר רגל לצד השני של הספסל, ואת אותו דבר. לא מסתדר לנו עד שהרגליים שלך מעל שלי. אנחנו הכי צמודים שאפשר. הידיים כבר מתחת לחולצה, מתחת לחזיה."

"שב!"

האבן קשה יותר משזכר.

"לא, לא." קולה סמיך, "כמו שתיארת."

הוא מעביר רגל לצד השני ונסוג אל מרכז הספסל. פישוקו רחב. ענת מסתכלת סביב, מחפשת דבר מה. מוצאת. מושכת מעליה את השמלה ומבזיקה התנצלות: "סיוט לנקות ת'בד הזה." היא תולה את הבגד על ענף שאיתרה וניצבת מולו בתחתונים ובחזיה. הם פשוטים, בצבע גוף, כמו שכבר מזמן לא ראה. אלה של בקי רק תחרות וסלסולים, קטע שאף פעם לא הבין. גם לא ניסה.

השנים ניכרות בענת. הבטן קצת תלויה, הגומי של התחתונים חורץ ירכיים שבולטות מעט לצדדים.

"דמיין אותי בלי כל העודפים האלה," היא צובטת את ירכיה, "ובלי הבטן, ועם ציצים זקופים."

"לא רוצה."

"למה?"

"כי זה היה פעם ואנחנו עכשיו. רוצה אותך כמו שאת."

"לשון חלקלקה שיש לך..."

"בואי, תראי כמה."

היא מתקרבת. ניחוח גופה גובר על הבשמים שלעורה. גם באור הקלוש אפשר להבחין ברטיבות קטנה שמכהה את תחתוניה. הוא מצמיד את פניו לטבורה. חש בעור החם. גרגור עמוק מתגלגל לרוחב הבטן.

"רעבה?"

"לא לאוכל."

עורה חלק וחמים למגע ידיו המטפסות במעלה רגליה. בשר ישבנה נלוש נכון כל כך, מעל וגם מתחת לבד הפשוט.

"בטוחה?"

"כן."

הוא מגלגל את התחתונים במורד ירכיה. נחיריו מתמלאים בריחה. ערוותה כהה וצפופה, מדגדגת את האף כשמפלס בה את דרכו, מגשש בלשונו ומוצא עסיס סמיך.

"שניה." ענת פוסעת לאחור, נפטרת מהתחתונים וחוזרת. רגליה פשוקות לפניו. הוא אוחז בפלחי הישבן, מעסה אותם, מלקק את השפתיים הלחות, התפוחות. ידיה על ראשו, מתחפרות בתלתליו, הוא יונק את הדגדגן, נדחק לתוכה, דוקר ומלקק, עושה בגופה מעשים שבתיכון לא ידע.

ענת גונחת. מצמידה אליו את אגנה בכוח. נמתחת, רועדת, נאנחת. נוזל דק בטעם גן עדן ממלא את פיו וגולש על סנטרו. ברכיה פקות והיא מתיישבת על ירכיו. קצה אפה נוגע באפו, נשימתה הכבדה חמה ולחה על שפתיו.

"את כל כך טעימה." הוא לואט, חש באצבעותיה על גבו. הלמות בס מהדהדת מעולם אחר. פיה מוצא את שפתיו. ידיה את מפשעתו. היא פותחת את הכפתור, אחריו את הרוכסן.

"המממ…" ענת מהמהמת על לשונו ומחלצת את הזין. הוא עושה לה 'גידי' ומחליק את ידיו מתחת לחזיה המשוחררת, ממלא אותן בשדיה. הם רכים כמו חלום. פטמותיה דוקרות את כפותיו. שפתיה גולשות במורד צווארו. אצבעותיה מתירות את כפתורי החולצה בזה אחר זה ולשונה מתווה שביל לח לאורך כתפו. היא לא מצליחה לחלץ אותו ממכנסיו.

"תעזור לי?" ענת גולשת מעליו אל האבן החשופה. החזייה מחליקה במורד זרועותיה ונשמטת. שדיה מתנדנדים אל הלילה.

הוא קם, פוסע הצידה ומוריד מכנסיים. עיניה שואלות על הצלקת בצד הבטן, ושפתיה מנשקות אותה כאילו בכוחן לרפא את כל מכאוביו. אולי הן באמת יכולות. הזין מותח את הבוקסר, סנטרה מתחכך בו, לחיה בעקבותיו. היא משחילה אצבעות מתחת לגומי, מושכת מטה ומשחררת אותו לחופשי. הבד הרפוי צונח סביב קרסוליו, נרמס ממנו והלאה. ציפורניה מטיילות על בטנו, מותניו, ירכיו, עכוזו. הוא נרעד בציפיה דרוכה, ידיו בשיערה. הבל פיה מלהיט את האיבר הפועם, היא אוחזת בגזעו ושולחת את לשונה לטעום וללקק, אוספת את הראש התפוח בין שפתיה, יונקת.

כמה שונה פיה מכל אלה שידע שם, מהלשונות המתלמדות ומהשיניים החדות – זיכרון, שאילו רק יכול, היה מוחק כעת לתמיד. היא חופנת את הביצים, מעסה אותן בתנועות רכות, מיומנות, והוא מתאווה אליה, מבקש לתבוע בעלות במקום בו ויתר על זכות ראשונים, רוצה אותה כמו שלא רצה אף אחת מעולם.

הוא מרחיק את איברו מבין שפתיה ומתיישב מולה, ברכיה כנגד ברכיו. עיניו מלאות בה. עיניה מלאות בו. מוצא מחדש את פיה, טעמו עדיין על לשונה, רגליה מטפסות על ירכיו, ידיו מתוות את חוליות שדרתה אל צווארה, אצבעותיו ממוללות את השיער הרך בעורפה. אגנה גולש לעברו, פטמותיה לוטפות את חזהו.

"זה בסדר," ענת מתנשפת אל פיו, "אני על גלולות." ידה מוליכה את הזין למקומו. הוא אוחז באחוריה, מצמיד ונצמד.

פיתחה הרטוב בולע אותו בשקיקה. גופיהם מתאחים. טוב ונכון כל כך להיות שלובים, כל דבר אחר לא יעלה על הדעת. פיותיהם טורפים זה את זה. לשונותיהם מתערבלות. ידיה מטיילות בתלתליו, על עורפו, על שכמותיו. הוא רוכן ומרים את שדיה אל שפתיו, קודם אחד, אחר כך שני, יונק ונוגס בפטמות הקשות, טובע ברכות הבשר. ריח המיצים שזולגים מתוכה משכר, צליל שכשוכם מלהיט. ציפורניה ננעצות בכתפיו. עורם חלקלק מזיעה. הוא לופת את ישבנה, חש בשריריה מתהדקים ונרפים, אחוזי תזזית. העונג שנאגם באשכיו מאיים לעלות על גדותיו.

נוהם שעומד לגמור.

גונחת שיחכה לה.

הוא מחזיק את פניה בידיו ועיניהם ננעלות במבט שהולך כל הדרך למצפה רמון ובחזרה.

גופה נרעד, מפרכס, פועם ומחבק את הזין שמשגר לרחמה מטח אחר מטח.

מקצבו הרחוק של הבס מתחלף. הם מתנשפים. לבבותיהם הולמים זה כנגד זה. ראשה על כתפו, ראשו על ראשה. ניחוח שערה בנחיריו.


איברו נשמט מתוכה. נוזליהם נוטפים. קרירות האבן מצמררת את העור הרגיש.

שוב מתחלף המקצב הרחוק, מציין את הזמן הנוקף, דוחק בהם לחזור. "דני בטח מחפש אותך." הוא מעביר לשון לאורך גשר אפה.

"הוא לא." ענת ניתקת ממנו בלאות מתוקה. "אמרתי שאני עושה סיבוב לראות מה קרה לאיפה שגרתי."

"נראה לך שקנה את זה?" ברכיו מתקשות לשאת מחדש את משקלו.

"צחק שאני מדי סנטימנטלית."

"וזה נכון? זה מה שאת?" הוא מתבונן בה רוכסת את החזייה.

"תמיד הייתי."

הוא מנער עלים יבשים מתחתוניו ומשתחל לתוכם.


לבושים ושלובי אצבעות, שוב פוסעים על השביל הראשי.

"מה נעשה עכשיו?" ענת מצמידה את כתפה לכתפו. "מה יהיה?"

"מה את רוצה שיהיה?"

"משנה מה אני רוצה? יש לי שני ילדים."

"לי כמעט שלושה."

"איך כמעט?"

"היא בהריון. דווקא רצתה לבוא, לראות מאיפה אני, רק שבקושי סוחבת את הבטן."

"מזל. אחרת לא היינו עושים את זה."

"לא הפריע שדני פה."

"זה אחרת, דני מהכיתה. אשתך לא. לא היית יכול להשאיר אותה לבד. היא זרה."

"אין לך מושג," הוא נאנח.

ענת מתכופפת לסדר משהו בנעליים, וכשממשיכה ללכת, אצבעותיה שלובות מאחורי גבה.

"את מצטערת?" הוא מכניס ידיים לכיסים.

"על מה?"

"מה שעשינו."

"רק שאני על גלולות."

רגליו נתקלות בשום דבר.

"סתם, נו. קטעים איתך," צחוקה מתגלגל. "אבל רציני, חבל שלא היית לפני עשר שנים."

"עשרים."

"בזה, רק את עצמך אתה יכול להאשים."

הוא מחזיק עבורה את השער המתנדנד ונכנס אחריה.

"יש לי מגבונים בג'יפ, רוצָה להתנקות?"

"לא." זוויות פיה משתפלות. "צריכה, אבל."

"גם אני."

סירחון טרי עולה מפינת העישון. הוא מקווה שאף אחד לא רואה אותם, את החיבוק שיש בו כל מה שצריך כדי להיות מאושר. קוער מותנייה מתאים בדיוק לזרועותיו, ידיה יודעות בהחלט מה לעשות. חום שפתיה נכון כל כך, שבעצם, לא אכפת לו שיראו אותם.

"מה לגבי המגבונים?"

"עזוב, ממילא כבר חייבת שירותים."

היציאה למגרש החניה מימינם, האולם משמאלם. זמנם אזל.

"אני רוצה את המספר שלך."

"רציני?"

"כמו מס הכנסה."

ענת יורה לעברו צחוק קצר, מתוח. מפשפשת בתיק, שולפת ליפסטיק ומושחת בו את שפתיה הלוך ושוב. עיניה חוקרות את פניו לפני שהיא פונה והולכת לאולם. דמותה נבלעת בפתח המואר, וליבו יוצא אל הנערה שהשאיר במסדרון לפני שנים.

5 תגובות בנושא “פגישת מחזור

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s