הפוגה

שקט. סופכלסוף קצת שקט. גבריאלה עוצמת עיניים, משעינה לאחור את מושב המכונית ומתענגת על אוושת המזגן. באופן מפתיע, יוני שיתף פעולה עם ההצגה ונתן לה להעמיד פני ישנה. "אמא צריכה לנוח," תירץ לשני ילדים מופתעים, הוציא את הטרוריסט מהבוסטר, נתן לגדול את הסלים הרב פעמיים, ואפילו סגר בשקט את הדלת. מתברר שעם רמז מספיק עבה גם הוא יכול להבין. 

אולי לא להבין, לא צריך להיסחף. אחרי הכל, לא מנוחה היא צריכה, אלא סבלנות, אבל אפשר לקוות שההפוגה הזו תטען אותה קצת. טיפה לא נעים לה מיוני שמשאירה אותו לעשות קניות עם צמד השודדים הללו. לפעמים זה יכול להיות סיוט אמיתי. היא בטוחה שיחזרו מוכתמים משוקולד, או מרוחים בשאריות של מעדן חלב ומראש דוחקת הצידה את הכעס, כי הפעם מגיעה לו קצת גמישות. 

זו עדיין לא הגמישות שיוני תמיד רצה שתהיה לה. מהסוג שנותן לעשות שפגאט או להעביר רגליים מאחורי הראש. הסוג שלה מאפשר לחיות בשלום עם השעות שהיא גונבת מהמשפחה. שעות, שכבר למעלה משנה, בלעדיהן לא היתה מסוגלת להמשיך עם הפארסה הזו.

רק יומיים עברו מאז הפעם האחרונה וכבר הרעב אוכל בה. מאחורי עפעפיים סגורים, שוב נוגעות בה ידיו. מספיק להיזכר בחספוסן כדי להשטף בחום ובגעגוע לתחושה של האצבעות העבות אוחזות בעורפה ולטעם הקפה עם הל שעל הלשון המבקרת בפיה. גופה מתעורר והיא מתמרנת בחלל הקטן, מצליבה את רגליה. עונג כמוס מתפשט בה.

גם היום לא תשים את ראשה על כרס הבירה הקטנה, תתערסל בקצב נשימתו ותחוש בשיער שמדגדג בנחיריה. היא עורגת לנוף הנשקף אליה משם. רוצה שוב להביט באיבר המכוסה בתערובת נוזליהם, להרגיש דרך הבטן את הלמות הלב, ולראות את הזין מתאושש פעימה אחר פעימה עד שמתהפך לעברה במלאות רכה ודי בהבל פיה להזניק אותו לדום מתוח. בכמיהה לריח גופו, גבריאלה מהדקת את רגליה ובחסות המכונית הסגורה, מרשה לעצמה להיאנח בקול.


עצם המחשבה על המשך היום ממלאת אותה במיאוס. היא כל כך לא צריכה את ארוחת השבת עם המבטים המאשימים של אמא, שגם בלי לדעת, יודעת, ולא צריכה את הוויכוחים האינסופיים בין יוני לאבא סביב דברים שמעניינים לה את התחת, והכי לא צריכה את הדובדבן שבקצפת – להפריד בגופה בין שני ילדים עמוסי סוכר כל הדרך הביתה.

פתאום היא מבינה מאיפה הגיעה המחווה הזו של יוני ודופקת את הראש במשענת, הלילה ירצה לזיין, זה הדובדבן האמיתי. עצם המחשבה עליו אוחז במותניה והולם בה מאחור גורמת לה להתייבש, כבר מזמן אינה יותר מאביזר אוננות משוכלל עבורו. אולי אם ממש ממש תשקיע במציצה לא ישאר לו כלום לזיון. יש מחיר לאובססיה שלו לאופניים, לפחות ככה קראה באיזה מקום.

היא פותחת את נעילת הטלפון ומקלידה במהירות. תשובה מגיעה מיד, וזו דווקא הלקוניות שמציתה בה אש. חיפזון שמגלה איך נדב מביט סביבו בזהירות כשהטלפון, שתמיד על שקט, רוטט בכיסו "גבי", איך שולח יד לכיס הג'ינס המָהוּהַּ, איך אישוניו מתרחבים למקרא מילותיה, ובעיקר, איך הזין מזדקף ושולח אותו להסתתר מאחורי משהו. מזל ששמה פד הבוקר.


מזל שנכנסה לדיון ההוא. הדברים שכתב שם כאילו יצאו מהראש שלה, כמעט. היתה רק נקודה אחת שרצתה לחדד. נקודה חשובה, הודה לה, ובמחשכי הייאוש, מתחת לערימות אינסופיות של כביסה, הבליח שביב אור. מסר אחר מסר החושך נסוג. דקות חפוזות התארכו לשעות. קליפות התקלפו. קווים נחצו.

"תמונות משקרות," התנגד נדב כשביקשה לפרק מחיצה נוספת. לו דיברו, הייתה מצליחה לדחוק אותו לפינה, רק שהשעה לא התאימה וגם לא המקום. "אבל אם את רוצה לדעת איך אני נראה," קראה, מדמיינת את קולו העמוק ומתעלמת ממהומת הילדים שסביבה, "אכתוב לך מה משתקף אלי מהראי."

המילים שלו היו כל כך נכונות, שבכל פעם מחדש מתנגן בה התיאור שמילא את המסך. "פנים עגולים צרובי שמש עם עיניי שוקולד שקדיות, גבות עבותות שקמט עמוק מפריד ביניהן, ואף ישר שחולש על שפתיים בשרניות." 

זמן רב הקדישה יום קודם לתמונה שהתכוונה לשלוח, מרפדת אותה בשקרים קטנים, אך כעת מחקה אותה בשאט נפש, ומשלא מצאה את המילים הראויות, הסתפקה בדיווח יבשושי על תלתלים פתוחים בצבע קש שמגיעים עד העורף, עיניים אפורות, וסנטר מרובע עם שומה קטנה בפינה הימנית. על האף לא מצאה שום דבר להגיד.


גבריאלה מקלידה שוב, נושכת את שפתה התחתונה באופן בו הוא נוהג לחתום נשיקה עמוקה. היא מלבה את האש בכוונה תחילה, מרחיבה ומתארת מה בא לה לעשות לו, מה רוצה שיעשה לה ונזכרת ביום בו חצו את הגבול האחרון. 

אותו לילה חלמה שאצבעותיו משוטטות על גופה והתעוררה רטובה, מוטרפת מהצורך להרגיש אותן על עורה. יוני כבר יצא לרכוב עם אור ראשון, המיטה היתה כולה לרשותה, ומתוך שאריות החלום, דמיינה שהיד שמענגת אותה רבועה ומחוספסת. 

מרחפת בזוהר שאחרי, טיילה באצבעותיה הלוך ושוב לאורך שפתיה הלחות, תוהה עד כמה הפרטים שהשלימה בדמיונה קרובים למציאות ושואלת את עצמה אם גם לנדב יש חלומות כאלו ואם הגיוני שתרצה כך גבר שמעולם לא ראתה. אצבעותיה קפאו. קולות צחוק לעגני שחשבה כי הצליחה לשכוח עלו בה, הופכים את הבוקר, שהתחיל בהתרוממות, לסיוט. היא הפקידה בגן ילד בוכה, בבית הספר את אחיו הכעוס, ותוך הזדחלות מרמזור לרמזור, חצבה מתוכה את הכוח לכתוב מה שלא העזה לומר בקולה.

דקות ארוכות הסתתרה באין-קליטה של החניון התת-קרקעי של העבודה, אוספת את עצמה לקראת הבלתי נמנע, אך בעוד המעלית נושאת אותה מעלה, בישר לה הטלפון על שלוש שיחות שלא נענו.

"אני לא מבין," תבע נדב בשיחה הרביעית.

"אל תבין, תקבל. אפשר?"

"לא. אי אפשר. את לא יכולה ככה פתאום להגיד שהלכנו רחוק מדי, ושצריך לחתוך."

"עדיף ככה."

"אני לא מאמין לך. הקול שלך אומר דברים אחרים."

"אוף איתך, למה אתה לא יכול פשוט לעזוב -"

"כי אני לא רוצה לעזוב. אני רוצה אותך." נדב נשמע כאילו פרק משא כבד, "הנה, אמרתי את זה. אני רוצה אותך."

"אבל איך אתה יודע בכלל? " הצליחה לבסוף להגיד. "מה יהיה אם תראה אותי, את הגוף שלי, והוא ידחה אותך?"

"לא נדע עד שלא ננסה. ובכלל, אולי זו תהיי את שתרצה לברוח?"

"למה? אפשר לחשוב איזו מין תפלצת אתה…" המילים גוועו על שפתיה כשהבינה.

"תגידי לי את, הבטן שלי מכוסה פרווה."

"הבטן שלך בעיה?" העזה, "שלי מלאה סימנים מההריונות, תלמים ממש."

"תלמים?" שמעה את חיוכו מתרחב, "נהיית ספרותית פתאום? קבלי את התחת שלי, שני גושי ג'לי רופס."

"חכה שתראה את הציצים שלי…"

"נו יופי, תראי מה עשית לי עכשיו. בגללך הזין העקום שלי עומד כמו אני-לא-יודע-מה."

היא כבר הספיקה לשכוח שזין יכול לעמוד בשבילה ככה סתם בלי שתצטרך ללטף וללוש ולמצוץ. "רציני? עכשיו? עכשיו הוא עומד?" לחשה, לא מאמינה. 

"כן."

שוב עלו בה הקולות שהטילו אותה למערבולת של הבוקר,שוב הייתה במקלחות של הטירונות, עומדת עירומה, מטרה לחיצי הלעג שמפנות הבנות אל בין רגליה, צוחקות וקוראות לה 'אוזני פיל'. היא שמעה את נשימתו הדרוכה מצידו השני של הקו, ובתוך השקט שנמשך הרבה יותר מדי, נפל הפור. "ואם מה שאני אומרת עכשיו ינביל אותו?" 


"אממממממאאאאאא!" גבריאלה מזדקפת, סורקת בבהלה את מגרש החניה. אין עוד מילה בעולם שיש לה כוח מאגי כזה. גם אחרי שהמוח מעבד את המידע ומדווח שלצורח יש אמא משלו, ושבסך הכל מדובר בחטיף שהתפזר על האספלט, הדריכות לא ממהרת להתפוגג. ליבה יוצא אל האישה מרוטת העצבים שחדלה מלהעביר שקיות ואוספת את הזאטוט בזרועותיה.

היא חושבת על יוני רודף אחרי הפיראטים שלהם בסופר, ומתודלקת היטב ברגשות אשם, מחליטה שהפעם, אם לא תספיק לו מציצה יקבל גם זיון. אפילו אם בשביל להירטב תצטרך לדמיין שחודר אליה מגדל פיזה של נדב ולא המסמר הישר של בעלה.

הילד נרגע. האם רוכנת להושיב אותו בעגלת הקניות, וכשהיא מתיישרת, עולה בגבריאלה חיוך למראה הדאבליו הכפול של וונדר-וומן שמתנוסס על גבה. לו רק ידעת, היא אומרת לה בליבה.


בשעת הבוקר ההיא, השתמשה במילים הכי ברוטאליות שהצליחה לגרד, אבל הזין של נדב לא נבל. לפני שתספיק להתחרט, קבעו לקפה, שבסוף טעמה רק מהלשון שחקרה את פיה. פניה היו עטופים בידיו, מלוטפים לאין קץ. הצימר היה במרחק עשר דקות. הדרך לשם ארכה נצח. 

היא מתפתלת במושב, נזכרת איך חפן את שדיה, תחילה מבעד לחולצה ואז תחתיה, איך ליקק ומצץ את פטמותיה בזו אחר זו, איך אצבעותיו גזלו ממנה את האוויר והשאירו אותה נוטפת, איך חודשים של השתוקקות התפוצצו למערבולת איברים שפיזרה בגדים לכל עבר.

חובקת אותו בירכייה, ביקשה שיגמור בתוכה ולא הצליחה להרפות עד שגמרו שוב והיו צריכים להסדיר נשימה. לקח לה רגע עד שהבינה שהרטט שחשה כנגד צווארה, במקום בו נגעו בה שפתיו, היה הבס שלו. לקח עוד רגע עד שפענחה את המילים "עכשיו אני רוצה אותך בדאבליו." בענן בו ריחפה, לא היה דבר שיכול לבקש ממנה ולא לקבל, רק שידעה להיות על ארבע וגם להתכופף לר', בלתה די והותר בארבעים ושתיים ואי אפשר שלא להכיר שישים ותשע, אבל איך להיות בדאבליו – לא היה לה צל של מושג. "מה שאתה רוצה," המתה בתשובה, "רק תסביר לי איך."

במקום להסביר, הושיב אותה על צמד כריות שהניח בראש המיטה. בכרית נוספת השתמש כדי לחצוץ בין גבה לבין קרירות הקיר שמאחוריה. אחר כך נעמד למרגלות המיטה והתברר שהקול שלו יכול להתעבות עוד יותר, "זהו, ככה." נהם, "עכשיו, תפתחי את הרגליים."

בטנה החלה להתהפך, אבל מבטו טרף אותה כאילו לא רק הזדיינו, וכשפישקה את רגליה, התרחש פלא והזין הנטוי שב לפעום בהתרגשות, והבטן נרגעה, וכשביקש שתרים את הברכיים, מלמלה שאם כבר, זה בכלל 'אֶם' ולא 'דאבליו', והזרע שלו זלג מתוכה נטפים-נטפים. 

צמרמורת נעימה מתפשטת בגבריאלה כשהיא שוקעת עמוק במושב המכונית, עוצמת עיניים אל הגוף השעיר, המעט מסורבל, שזוחל אליה מפאתי המיטה, איטי כמו חרדון בדרכו אל השמש. שוב נשלחות אצבעותיו ומסרקות לצדדים את ערוותה המרובבת. שוב, בעדינות בלתי נתפסת, השפתיים מלוטפות ונפרשות לרווחה. "את לא מבינה כמה יפה הפרפר שלך," היא נזכרת בגירגורו, ושוב נצמד לשם פיו בתערובת לא הגיונית של רעב פראי ורכות ענוגה. שוב הוא לוקק אותה בשקיקה והיא ניגרת תחת לשונו כמו גלידה ביום חמסין, עולה לשיא אחר שיא עד שגופה מתחנן להפוגה.


כמה שרוצה אותו עכשיו! את כולו, מהלשון המופלאה, דרך הידיים החמות, ועד לרגליים והגב והתחת. רוצה את הביצים שתלויות בסבך ואת הזין הפוזל שמזדקר לקראתה בשקיקה כל פעם מחדש, הזין, שכמו קסם, עדיין עושה אותה שלמה ומלאה, והיא רוצה למצוץ ממנו טיפות של טרומשפיך או שאריות של זרע שמבצבץ אחרי שגמר בתוכה, ולרוקן את הביצים – שלא ישאר שם כלום לאשתו הסתומה, והיא מכניסה חזק את הבטן ומשחילה יד לתוך המכנסיים, לתוך הרטיבות שלגמרי לא מתאימה באמצע מגרש החניה של הקניון, ולא יכולה להתאפק מלהעלות באוב את ריחו בזמן שהיא ממוללת את כנפי הפרפר, ופורטת על הדגדגן ונושכת את השפה התחתונה ו…גומרת.


נגינה של אוטו גלידה מחלחלת אליה. גבריאלה מוצאת את דרכה חזרה אל מציאות המכונית המשפחתית, אל השורות הארוכות של רכבים חונים, אל השעה ואל היום. היא מושכת את ידה מתוך המכנסיים, מסניפה ונזכרת איך בפעם האחרונה התלבש מבלי להתקלח. כבר לא אכפת לו מהסכנה. יותר מדי זמן שהם חגים כמו נשרים מעל נישואים שמסרבים להתפגר סופית, יותר מדי זמן שאין להם אומץ להמתת חסד.

אילו רק יוני היה פחות מרוכז בעצמו וודאי היה מבחין. אולי אפילו פותר לה את הבעיה ועובר לדגם נוצץ יותר. יש לה עיניים. היא רואה נשים שמסתכלות עליו בלי בושה, חומדות את התחת הקטן, המוצק ואת הכתפיים הרחבות, אין לה ספק שהיו שמחות לסחוט את הביצים המגולחות שלו. הלוואי.

היא מדמיינת איך תרגיש להירדם בין זרועותיו הרכות של נדב, או לצחצח שיניים זו לצד זה אחרי שניצלו את זקפת הבוקר עד תום. המחשבה שאולי הגיע הזמן לסיים את הפארסה של נישואיה נקטעת כשחוש אימהי קדמון דוחק בה לשלוף מגבון ולהתנקות. היא בודקת שהפד עמד באתגר בכבוד, ומתישרת במושב בדיוק בזמן.

"אממממממאאאאאא!" זוג ידיים קטנות נחבטות אל שמשת המכונית, מכתימות אותה במשהו חום ודביק. יוני מושך בכתפיו מאחורי העגלה העמוסה כאילו מדובר בכוח עליון. היא מתעצבנת בשקט, רוכנת אל המנוף שפותח את הבגאז' ובגמישות עילאית, יוצאת לעזור עם הקניות.

2 תגובות בנושא “הפוגה

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s