מכאן ומכאן

גופו מתהדק אל גב המושב. שולי המסלול מיטשטשים וכעבור רגע נעלמים ברטט אחרון של הגלגלים. עוד מעט יוכל להוציא את המק ולעבור על ההדמיות. הן הגיעו רק הבוקר, ועדיף לגלות אם יש טעויות לפני הפגישה עם הפרנקלים. הוא לא זכר אותם, אבל מתברר שגם הם היו שם  בקיסריה, באותו אירוע שהעלה את חייו על נתיב כל כך מפתיע ולא צפוי.

היה משהו מרגיע בתחושה של קרקפת מגולחת למשעי מתחת לאצבעותיו. הוא החליק עליה פעם אחרונה לפני שיצא מהאאודי החדשה, והזכיר לעצמו שאלמלא הפרוייקט הזה של אליינקו, עדיין היו נוסעים בסוזוקי המקרטעת. הוא פתח את הדלת לאיילה. שמלתה הלבנה חשפה גב שפוסל בשעות של יוגה וחדר כושר, שיערה הבהיר היה מעוצב להפליא, שפתיה המשוחות בוורוד עתיק חייכו, ועיניה נצצו מהתרגשות. היא אחזה בזרועו היטב. קצת בגלל ההתרגשות, וקצת בשביל שיעזוב את הקרחת.
כשאוליגרך מזמין לחנוכת בית, אתה בא, ואין בכלל שאלה. איילה התעקשה על זה, ולא עזר כשטען שהוא לא רוצה שאף אחד יקשר בינו לבין התפלצת שבני הזוג אליינקו עשו מהתכנון שלו. ליד פסל, שעמד במקום בו אמורה הייתה להיות מסלעה יפנית, הוצבה במה קטנה ועליה להקה שהשמיעה קלסיקות בעיבודים מתקתקים. גברים בחליפות ערב ונשים כבדות בזהב ובאבנים טובות שוטטו בין שולחנות קוקטייל קטנים, מחליפים מילות נימוס וממשיכים הלאה. הוא הניח לאיילה להוביל אותו מלחיצת יד אחת לאחרת, ומדי פעם התרומם מתוך השאון צחוק גרוני, חם ומתנגן, שגרם לו לחייך בלי להבין למה.
"אומרים לי, שאתה זה שאחראי לדבר המדהים הזה."
"ככה אומרים," הוא פנה לעבר הקול. מתחת לקווצת שיער אפורה, שעדיין ניסתה להעמיד פני בלורית, זרח אליו חיוך מלאכותי. עניבת צפחה הבליטה, שלא במתכוון, כרס קטנה, והעיניים, שסיימו לסקור את איילה בהערכה גלויה, לכדו את שלו.
"נעים מאוד. עורך דין עמוס רובין."
"צלי."
"ואני איילה." היא אחזה בידו, שלא יברח, והמשיכה: "משהו, נכון? זה הכל עבודה שלו." הזרת של היד האוחזת בכוס שמפניה הצביעה על הווילה.
"מה את אומרת! הכל? עבודה-עבודה עשית כאן."
"היו כאן כאלה שעבדו יותר קשה."
"ממש." איילה קטעה אותו לפני שיקלקל עוד יותר. "צלי לא כזה טוב בלקבל מחמאות. אולי לא יצקת בטון, אבל זה שפיקחת על הכל וטחנת את עצמך בנסיעות בין קיסריה לרוסיה לא נחשב?"
"רואים. רואים שהשקעת את הנשמה." הוא אותת למישהו מאחור, והמשיך: "תגיד, אתה אולי פנוי לאיזה פרויקט קטן?"
"אתה מתכוון למשרדים שלכם?" איילה נכנסה לפני שיספיק לדחות על הסף, "בדיוק עשינו כתבה על בעיית הצפיפות במרכז תל אביב, וראיינתי מישהו מאצלכם על המיזוג עם… פוגלמן?"
"פששש. גם יפה, גם חכמה. איפה מצאת לך אחת כזאת?"
"אחת כזאת?" זרועו הלכה מעצמה אל המקום שלה, בקימור המותן, "אין עוד אחת כזאת."
"אני בטוח." עורך הדין ניסה להדביק את שרידי בלוריתו למקומם. "כמו שאשתך היפה אמרה, המשרדים שלנו עומדים להפוך להיות עוד יותר צפופים, אז אני בונה על היצירתיות שלך שתשפר לנו את המצב." הוא פנה אל אישה שחומת עור שנענתה לקריאתו: "נוגה, תכירי: זה הארכיטקט של אליינקו. אני סומך עלייך שתסגרי אתו על השיפוץ."
חליפת חצאית עטפה את קימוריה של האישה בדיוק חסר מאמץ. מתחת לתלתלי פחם, עיניים שחורות, פקחיות, מדדו את הנוכחים בזריזות, אבל הוא היה עסוק בגבו המתרחק של עורך הדין, ותערובת מרה של עלבון וכעס גאתה בו.
"אל תתרגש ממנו," הציע קול חם, מתנגן, שהיה רך כמו זמש משומש היטב. "הוא רגיל שאנשים עושים מה שהוא אומר. אתה לא באמת חייב."
הוא ידע שגם הוא אמור להגיד משהו, רק שהדבר היחיד שעלה במוחו היה שגם לצחוק ההוא היה מרקם בדיוק כזה.
"נעים מאוד, אני איילה. ולבעלי, שמתחרפן כל פעם שמישהו לא מבדיל בין ארכיטקט לשיפוצניק, קוראים בצלאל."

השלט של חגורות הבטיחות כבֶה. זה הזמן להוציא את המק, אבל הראש שלו במקום אחר. קולו של הטייס מקרקר ברמקול. משהו לגבי מזג האוויר. הוא חושב. הדבר האחרון שצריך עכשיו זה עיכוב. גם ככה בקושי יש זמן עד לטיסה למיאמי.
כשחזרו מקיסריה מצאו את האור בסלון דולק. שרידי המהומה שהתחוללה שם עדיין היו מפוזרים בכל מקום. הם לא הצליחו למצוא לנומי את זהבה, הבובה האהובה עליה, והיא נאלצה ללכת לסבים שלה בחברת אחותה הקטנה בלבד. הוא הדליק את הטלוויזיה וצנח לתוך הכורסה, מוטרד. לא היה שום הגיון באופן בו גופו הגיב לקול הזמש ההוא.
"צלי," לחששה מאחוריו אשתו בקול מתפנק, "יודע מה בא לי עכשיו?"
"אין לי מושג."
"ועכשיו?"
יד חמה גלשה על עורפו, והניחוח, שעיבה את האוויר, השכיח ממנו את קיסריה והזכיר לו כל מה שאהב. הוא ניתק את עיניו מהמרדף האקראי שעל המסך והסתובב. איילה הייתה עירומה, והפטמות הבהירות, השקועות בדרך כלל, הזדקרו.
"עדיין. אין לי צל של מושג."
איילה כרעה בין ברכיו, לשונה מבצבצת מבין שיניה בחיוך חשקני. היא פתחה את מכנסיו באצבעות זריזות, וליטפה אותו בשפתיה, בתנועות ארוכות ורכות.
"אולי…"
"אולי מה?" שחררה מפיה את איברו הפועם.
"אולי אני דווקא כן יודע מה בא לך."
"רואה? אתה לא כזה סתום."
היא גלשה אל השטיח כמו מים זורמים, נשענת לאחור על מרפקיה, ומותחת את רגליה הארוכות עד לקצות האצבעות. הוא נעמד לפניה, משקיף על צמד הקשתות המעוטרות באבן ראשה ורדרדת, והתחיל להתפשט באטיות מוקפדת. בתמורה לכל פריט לבוש שהוסר, הברכיים התרוממו וגילו עוד טפח של עור בהיר וגוף משתוקק. כשכל בגדיו מוטלים סביבו, כרע בין הרגליים המטופחות, והגיש לפיו את זו שמימינו. הוא גלש בשפתיו במעלה השוק והתעכב בלשונו על העור העדין שמאחורי הברך. מפלרטט עם סף הדגדוג, חש בשרירים המשורטטים נדרכים ככל שהתקרב אל המפשעה החלקה.
"כןןן…"
הוא התעלם מהגרגור של אשתו, ודילג אל מעבר לצלקת הכפולה, הישרה, החרוטה בשיפולי הבטן. רגליה התפתלו, וצמרמורות זעירות חלפו בו כשליטפה בבהונותיה את אשכיו ואת איברו הזקור. בלי להיכנע לצורך שגדש אותו, הוליך את לשונו מהשקע הרך שבין עצמות הבריח, ולחש לתוך פיה הפעור: "עוד לא," רק כדי לנשום את האנחה שפלטה כשהבריש בקצה הזין את פיתחה החלקלק.
"רשע," רשפה אל תוך פיו, ודחקה את כדורי קרסוליה אל ישבנו.
"מרושע," השלים בנשיכה של הסנטר.
הוא חפן את תלוליות השדיים, ולא הרפה עד שניתק את פיו משקע הטבור. הטעם המבושם, הסבוני כמעט, של עורה הלך ונבלע במליחות המתגברת. צליל עמום של חבטת ראש בשטיח ליווה מתיקות סמיכה וחמה שניגרה על לשונו. תנועות האגן שלה הלכו ונעשו תובעניות יותר, והוא רק הצמיד את פיו, והמשיך ללקק ולינוק.
"עכשיו," גנחה, "תן לי אותו. עכשיו."
"בטוחה?" המהם בפה מלא, והוסיף תנועת לשון מדויקת. ירכיה נסגרו עליו בכוח, ואוזניו שנאטמו שמעו רק את סערת דמו פועמת כאחד עם איברו הדחוק כנגד השטיח.
כשראשו שוחרר ממלחצי הרגליים, התרומם וגהר אליה בסנטר נוטף, אולם היא הנידה בראשה, מלמלה: "לא-לא," ובזריזות השתחלה והתיישבה עליו בניצחון, מגירה את מיציה על עכוזו.
"עכשיו תסתובב," גרגרה בתאוותנות והתרוממה מספיק בשביל שיוכל להתגלגל על גבו. הוא התבונן בה משפדת את עצמה עליו. בעיניה היה מבט של ריכוז עילאי ולשונה הציצה מזווית הפה כשחיפשה בתנועות קטנות של האגן את הזוית המושלמת. זה היה בדיוק ההפך ממה שהזין שלו הצטרך, אבל הוא לא זז, כי היופי שלה, באותו רגע, היה כליל השלמות.
העפעפיים שלה פרפרו. הלסת נשמטה. לאורך הצוואר הלבן התבלט וריד פועם כשאגרוף הקטיפה התהדק עליו. הקולות הקטנים הפכו ליבבה דקה. גלים של עוויתות שטפו לאורך הגוף התמיר ואת הריח החמצמץ של זיעתם בלע מחדש ניחוח כבד, מתוק.
"ככה," התנשפה. "ככה הייתי צריכה." חורבות תסרוקתה התנדנדו סביב פניה בקווּצות לחות. היא הניחה את ידיה על בית החזה שלו, קרבה את פניה לשלו, ולכדה את מבטו. "ואני," אגנה ירד. "יודעת," אגנה עלה בקול מצמוץ רטוב. "בדיוק," אגנה גלש חזרה. "מה," היא עלתה. "שאתה," ירדה. "צריך," החליקה למעלה ולמטה, וכל אותו זמן, עיניה לא הרפו משלו.
מכל הרגעים בעולם, דווקא ברגע הזה, חזרו אליו דמותה של נוגה, קול הזמש שלה, והזקפה הפתאומית שהתפיחה את מכנסיו כשיד הברונזה הרכה אחזה בשלו. הוא ניסה להתמקד בחום הרטוב שעטף את הזין שלו, ובשרירי הישבן שנעו תחת ידיו בקצב הולך וגובר, אלא שקול הזמש לא הרפה ממנו, ובתוך תוכו יקדו עיניים שחורות.
הוא לפת בכוח את הפלחים המוצקים, ותבע קצב מהיר יותר ויותר. האוויר נחבט מראותיה של איילה, והיא מלמלה דברים שאי אפשר להבין. זיעה גלשה לתוך עיניו. מותניו בערו ממאמץ. ליבו דהר. הזין שלו היה בתוך האישה שאתו, בשעה שראשו היה נתון לאחרת וכל הטירוף הזה התפרץ בשאגה כשננעץ כל כולו ורוקן מטח אחרי מטח לעומק גופה של אשתו.

החיוך של הדיילת מתוח קצת יותר מדי. נראה שכבר שאלה אותו פעם אחת מה יעדיף, והמסך של המק הלך לישון לפני שבכלל פתח את הקובץ הראשון. הוא סוגר את המחשב מתוך השלמה עם העובדה שאין סיכוי שיצליח להתרכז במשהו אחר, מצביע אל המגש שהיא מחזיקה ביד ימין ומקווה שעשה את הבחירה הנכונה.
בימים הבאים נשאר במשרד עד מאוחר, לוקח על עצמו יותר עבודה ממה שהיה הגיוני. כל דבר כדי לא לחייג מספר טלפון מכרטיס ביקור מסוים שנח על שולחנו, וכל דבר כדי להסתיר את המאמץ הזה מאיילה. לא עבר זמן רב לפני שעומס העבודה הרחיק אותו כליל מהבית ומהבנות.
הוא כבר לא זכר מדוע לקח על עצמו כל כך הרבה פרויקטים בו זמנית, ובאחת השבתות איילה הודיעה לו נחרצות, שאם הוא לא רוצה להתמוטט, הוא חייב, אבל פשוט חייב, חופש.
איילה הייתה טובה גם בדברים האלה, ולמרות ההתראה הקצרה, המלון שמצאה היה נעים, ובית הקפה היווני בו בילו ישב ממש על החוף. נומי ומאי בנו ארמון בחול, ועשו עבודה כל כך יפה, שהציע להן להוסיף צריח בצד אחד ומגדל באמצע. לא רחוק מהארמון, השתזף צמד בחורות, שאולי היו זוג ואולי לא. איילה צבטה אותו מתחת לשולחן. הוא באמת לא התכוון לבהות בשתיים כשהשירו מעליהן את החלק העליון של הביקיני. לשמחתו, איילה רק רצתה למשוך את תשומת ליבו.
"תראה, תראה אותה!"
"את מי?"
"את הזאתי בחולצת שיפון."
"שכחת עם מי את מדברת. שיפון?"
"נו… החצי שקופה." היא מוללה את תנוך אוזנה בקוצר רוח, וזקרה זרת לכיוון אישה שמבטה שוטט על החוף, "עוד לא צהריים וכבר מחפשת זין. עצוב."
"שיהיה לה בהצלחה, רק שלדעתי, עם כל הציצי החשוף שפה אין לה הרבה סיכוי."
"אתה יכול להיות כזה סתום לפעמים."
לאורך כל היום הציקה לו המחשבה שאיילה ניסתה לרמוז משהו. גם בלילה לא הצליח לישון כמו שצריך. בפעם האחרונה שהתעורר, אור בהיר הסתנן מתחת לווילון. רגליו היחפות לא השמיעו רחש כשהציץ לתוך החדר הצמוד. נומי חיבקה ברפיון את הבובה שלה, ומאי עוד פעם הייתה מסובבת בתנוחה בלתי אפשרית. הוא סגר חרישית את הדלת ורצה לנסות להירדם מחדש לפני שיתעוררו. בדרכו חזרה למיטה צד את עינו שד סורר, שהציץ מבעד לגופיה של איילה. הקימור של ישבנה מתחת לסדין היה יצירת מופת, ופתאום לא הבין איך נתן לחודשים של עבודה מטורפת להביא לכך שכמעט לא שכבו יותר.
מחליק בידו לאורך השוק החטובה לעבר הירך, התגנב מתחת לסדין, רק כדי למצוא כי שריריה נדרכו כאילו היה זר. הוא הצמיד את שפתיו אל כתפה ואל צווארה וכשעפעפיה פרפרו, המהם באוזניה את המילים שאהבה לשמוע. מחיצת הזרות נעלמה כלא הייתה, והוא קרע מעליה את התחתונים. אשתו, שעוד לא התעוררה לגמרי, סגרה באצבעותיה על איברו הזקור עד כאב, וכיוונה אותו לתוכה בדחיפות, לפני שיתפוגג החלום. הם נדחקו זה אל זה בשקיקה, נואשים להשלים זמן אבוד. הפטמות הזקורות דקרו כנגד חזהו. אגנו עלה וירד כבוכנה בין הירכיים המחבקות, וקולות יניקה רטובים בקעו מהמקום בו התחברו שני גופים מורעבים. הוא רצה למשוך את החיבור לאינסוף, אבל הלהט פרץ את מחסום רצונו ואשכיו התרוקנו לתוכה ללא אזהרה, מותירים אותו מתנשם ומיוזע.
איילה גלשה באצבעותיה במורד גבו ונעצה אותן בשרירי העכוז, שלא יעז לצאת ממנה, אך איברו נזקק למנוחה ונסוג למרות רצונו. מאוכזב מסרבנות גופו, לקח לפיו פטמה. בעקבותיה ינק גם את השנייה. אצבעותיו טיילו אל בין השפתיים התפוחות במסלול שנחקק בו לאורך שנים. הוא בחש לתוכה את זרעו הדביק, מצא את מבוקשו בין קפלי העור החמים, ובתנועות עדינות, בטוחות, פרט על מיתר גופה הדרוך קרשנדו מרהיב. "אני אוהבת אותך," מלמלה. הוא עטף אותה בגופו, משיב לה: "ואני אותך."
כשהתעורר, היו סבוכים זה בזה. איברו יקד בידיה החמות של אשתו, ודלת החדר הסמוך עדיין הייתה סגורה. הוא עמד לומר שמאי תכף תתעורר, אולם איילה התפתלה מעליו, והשחילה את עצמה ברעבתנות על הזין הפועם. פטמותיה הוורודות הזדקרו מתוך הקשתות המופתיות של שדיה, שרירי הבטן התנחשלו תחת עור הבהט והוא ריחם על החברים במשרד שמקטרים על נשיהם הקרות. מחליק בידיו לאורך הירכיים המפוסלות אל המותניים ואל הצלעות, התבונן בשפתיה שהתעקלו ובלשונה שהציצה בריכוז מבין השיניים החשופות. היא הייתה הכי יפה ככה, כשכולה מממוקדת בתחושות שעלו מבין רגליה ועיניה עצומות בריכוז. אגנה נכנס לקצב המוכר, המתמכר. הוא אפשר לה עוד רגע של הליכה על הסף לפני שצבט את פטמותיה. ראשה נזרק לאחור. איברו נסחט. שום כוח רצון לא יכול היה למנוע מהזרע לגעוש ממנו. עיניו קהו, ודבש זרם בעורקיו.
בארוחת הבוקר, פניה של איילה היו בהירים יותר מהשמש, נינוחות קרנה מגופה, ולקפה שלו היה טעם נפלא. הבנות שכשכו בבריכה והתיזו מים זו על זו בצהלות גיל. הוא התבונן באיילה מסדרת את שיערה הזהוב של הבובה שנומי הפקידה אצלה, ופתאום הבין.
"אתמול. מה שאמרת? אני חושב שבכלל התכוונת לעצמך."
"על מה אתה מדבר?"
"כשאמרת שהזאת בחולצה השקופה צריכה זין."
"אתה משהו. לא אמרתי שהיא צריכה. אמרתי שהיא מחפשת. ממש לא אותו דבר."
"כן? אז מה ההבדל?"
"ההבדל זה שאני כבר מזמן הייתי צריכה זין, ובכל זאת לא חיפשתי, וההבדל זה גם שמי שמחפשת לא תמיד צריכה. אתה פשוט לא קולט."
איילה תקעה בו מבט שכנראה אמר כל מיני דברים שגם אותם לא קלט. היא נאנחה. "זוכר את ההיא מהחנוכת בית של אליינקו?"
כשביטאה את השם הרוסי, קפץ לה המבטא, ולמרות שידע שבזמן כזה עדיף לא לדבר, אמר: "אני מנסה לשכוח כל מה שקשור למאפיונר שאנס לי את התכנון."
"שתוק שניה ואולי תלמד משהו." האצבעות שלה מוללו את תנוך אזנה. "אני מדברת על התימנייה ההיא, הצרודה. זו שהעורך דין שרצה שתשפץ לו את המשרד הביא. איך קראו לה? נוגה, כן. אז היא, שיש לה יותר ממה שהיא צריכה מכל דבר, כולל זין, אני בטוחה, כל כך חיפשה, שאם לא הייתי שם לעצור אותה הייתה עולה עליך במקום."

כנראה שהבחירה שלו לא הייתה מוצלחת כל כך. הדבר הבלתי מזוהה שאכל עדיין תקוע לו בגרון והדיילת עם השתייה לא נראית בסביבה. הוא מביט בתסכול על המסך שבמשענת המושב שלפניו. התצוגה מראה את מה שכנראה אמר קודם הקברניט לגבי מזג אויר לא יציב, והציור הקטן של המטוס שובר קצת ימינה מעל האוקינוס.
איילה תמיד הייתה טובה בהבנת אנשים. בזמן שהוא עדיין ניסה לעכל את העובדה שהסטודנטית הכי יפה בשנה א' מסכימה בכלל לצאת אתו, היא כבר ידעה שהם הולכים להתחתן. כשעדיין עסקה בעיצוב, ידעה לזהות מה לקוח רצה באמת למרות שביקש משהו אחר לגמרי. אולי זה, בעצם, מה שדחף אותה להפוך לעיתונאית. מדוע, אם כך, לא צלצל בה שום פעמון אזהרה כשהזכירה את האישה שהצליח רק בקושי לשכוח?
אלוהים יודע כמה בהה אז במספר שעל כרטיס הביקור, שקיבל באותו ערב בקיסריה, ושהשליך כשהחליט להטביע את עצמו בעבודה. כרטיס שבוודאי נרקב כבר באיזו ערימת פסולת, כרטיס שהיה נותן עכשיו את יד ימינו כדי למצוא. כשהתרכז, יכול היה לראות את צורת האותיות, את הגוונים, ואפילו את האלמנט האלכסוני שהכאיב לו בעיניים, אבל בשום אופן לא הצליח לפענח את הכיתוב.
זה לא מה שיעצור אותו.
"רובין-כץ-פוגלמן, שלום. איך אפשר לעזור?"
"כן… הייתי רוצה לקבוע פגישה עם נוגה."
"נוגה איזה? לוי או שיקולסקי?"
גם זה בטח היה על כרטיס הביקור הדפוק. הוא הרהר בעור הברונזה, ובחר באפשרות הראשונה.
שעון היד טען שהקדים ברבע שעה. לעומתו, השעון הפנימי התעקש שכבר איחר. הוא פנה לעבר מגדל של זכוכית ובטון, ונכנס אל המבואה. חלל מעוצב בכזה חוסר השראה מזמן לא ראה. שומר משועמם אמר לו "קומה שלושים ושבע," כיוון אותו אל המעלית של הקומות העליונות, וחזר אל התשבץ. בקומה העשרים וחמש ירד שליח מסריח מסיגריות והשאיר לו את הראי פנוי ליישר מולו את הצווארון, ולהסיר פלסטר מחתך טרי בקרקפתו.
נוגה לוי דיברה כמעט ללא הפוגה. קולה הגבוה התאים באופן מושלם לדמותה הנערית, ואלמלא השיבה השזורה בשיערה, יכל לחשוב שברחה מבית הספר. מה בדיוק אמרה, לא ממש עניין אותו. הדבר היחיד שהעסיק אותו היה איך לסגת משם בלי שיצא לגמרי אידיוט.
האאודי חיכתה לו עם דוח מתחת למגב. הוא זרק את תיק המסמכים אל המושב האחורי, קילל והשתלב בתנועה. המכונית הזדחלה. ברדיו, פול סיימון שר על אחד וחצי יהודים נודדים, חופשיים ללכת לאן שרוצים. מגחך לעצמו, המהם עם המנגינה המכשפת. רק עוד קצת ויהיה אחרי הרמזור המקולקל. אולי היקום מנסה להגיד לו משהו וגם את זה הוא לא קולט. סיימון סחרר לבבות ועצמות אלו באלו והרדיו הושתק רגע לפני שיא השיר, מפנה את מערכת השמע לשיחה נכנסת.
"אז איך הייתה הפגישה?"
מכונית מאחוריו צפרה, והוא חתך לרחוב צדדי.
"מעניינת," גישש בזהירות.
"לא מה שציפית, אני מתארת לעצמי."
הטלפון עיוות קצת את הקול, אבל לא היה שום ספק למי הוא שייך.
"אפשר להגיד שציפיתי למישהי אחרת."
"בדיוק מה שחשבתי. למזלך שמעתי את נגה-בלי-ו' צועקת על הפקידה שאין לה זמן להתעסק עם ארכיטקטים מרחפים ושפעם הבאה שהבצלאל הזה מתקשר, שתברר קודם מה הוא בכלל רוצה."
"וישר חשדת בי…" הלב שלו דפק כמו משוגע.
"מה לעשות, אתה טיפוס חשוד. חשוד מזמן, רק שנעלמת לך."
בית הקפה, בו קבעו להיפגש, התגלה לו מעבר לפינה. קול מאוד הגיוני אמר לסגת, להסתובב ולחזור לרכב. הקול טען שאיילה טובה בשבילו, שאין גבר שמביט בה בלי לקנא בו, ושהוא הולך להרוס הכל בשביל כלום. רגליו סירבו לשמוע. משני עברי הרחוב, בניינים ישנים בני שלוש וארבע קומות, השקיפו עליו מאחורי גדר חיה. כוח הרצון, שבזכותו הצליח להשאיר שרטטת חצי עירומה ומתוסכלת במשרד חשוך, אותו כוח שאפשר לו להשאיר את הנכדה של אליינקו לבדה בג'קוזי, אותו כוח רצון בדיוק, נכנע כעת ללא קרב. פעמון קטן צלצל כשפתח דלת וינטאג' ופסע פנימה.
המקום היה כמעט ריק בשעה שהייתה מוקדמת לארוחת צהריים ומאוחרת לארוחת בוקר. ליד שולחן בפאתי החלל המעוצב בטעם מפוקפק היא כבר המתינה לו.
"אז את נוגה – שיקולסקי?"
"אני ולא אחרת."
"בהחלט לא נגה לוי."
"משום בחינה."
הוא יכול היה לבלות את כל היום בהאזנה לקול הזמש שהאריך לספר איך נגה-בלי-ו' חייבת לה על הפעם שבגלל הבלבול עם השם, החוזה הגיע דווקא אליה, ואיך, בזכות זה, מצאה לה שגיאה דבילית שהייתה יכולה לעלות למשרד הון. למרות שמעולם לא היה טוב בשיחות, הסיפור על דירת הסטודנטים בירושלים ועל ההוצאה לפועל שהגיעו לכתובת הלא-נכונה, קלח ממנו בקלות, ועיניו כמעט ולא נדדו אל פיסת תחרה אדומה, פתיינית, שקרצה אליו מתוך המחשוף.
הם נזכרו באירוע של אליינקו, וברובין שעצבן אותו עם השיפוץ. היא צחקה, והוא רצה לספר לה שאת הצליל הזה חיפש כל אותו ערב, אבל במקום זה, תיאר לה את כל הדברים הלא נכונים שעשה מי שעיצב להם בסוף את המשרדים. מתי בדיוק נפגשו הברכיים שלהם מתחת לשולחן, לא ידע, אבל כשסיפרה לו על כל מיני החלטות דביליות של שופטים שלא מבינים כלום, והניחה לרגע יד על זרועו, ידע בוודאות שכבר אין לו דרך חזרה.
"אני לא ממש מבין מה קורה לי פה אתך."
נוגה טעמה מהקינוח שמלצר מגושם הניח על השולחן ביניהם, ליקקה בהנאה את שפתיה, והייתה מרוצה מבחירתה.
"כל מיני דברים קורים."
היא הגישה לפיו כפית גדושה במתיקות ובחטא.
"אם נותנים להם לקרות."
"למה לא לתת?"
בקרבת בית הקפה שכן מלון קטן. מאחורי דלת סגורה, נגלו אליו פלאי גופה בזה אחר זה. הבטן הרכה, שלמליחותה היה גוון חמצמץ; השדיים הדשנים, שחולצו מתוך חזיית תחרה אדומה; פטמות השוקולד המשובח, שהתקשו בין שפתיו; הניחוח הכבד שעלה מסבך של ערווה מקורזלת.
פיה היה חם ורטוב סביב ראש הזין. היא ינקה אותו ברעבתנות, ולא הרפתה עד שבאופן זמני, הצורך שלה באוויר גבר על כל צורך אחר. התלתלים השחורים קיפצו עם כל תנועת ראש, והברק בעיניים, שלא הרפו משלו, קיבל גוון עמוק יותר בכל פעם שלשונה, מחוספסת ורכה חליפות, גילתה לו עונג חדש.
הכל היה חדש מדי, מלהיב מדי. "אני גומר," ניסה להזהיר אותה. בתגובה, היא סגרה עליו בשפתיה, וחפנה את אשכיו הגדושים. מבטה קרא לו לשחרר ונהמה חייתית טיפסה מחלציו ובקעה מגרונו. הזין שלו הקשיח, ורוקן את הביצים הישר לתוך הפה היונק. היא קיבלה אותו ברצון, מלקקת ומלקטת כל טיפה, עד הזרזיף האחרון. מבטו התמקד מחדש, מחפש בפניה סימני מיאוס, כמו אלו שאיילה נהגה להסתיר מאחורי חיוך ניצחון, אבל נוגה נראתה כאילו הצליחה להגניב עוד מנה של קינוח מושחת.
הרכות האינסופית של גופה הייתה פלא. לא היופי המושלם של עור מתוח על שרירים גמישים, לא פסל שיש שקימוריו עשויים ביד אמן, אלא יופי טבעי של חולות נודדים, תלוליות וגבעות שנמצאות בזרימה מתמדת. שאריות טעמו בפיה הציתו בו רעב מסוג שלא ידע מעולם. הוא גישש בפיו את דרכו על עור הברונזה, מלקק ומלחך את הררי השדיים, את הפטמות שהפכו למגדלים תחת לשונו, את כתם הלידה ליד הטבור המריר, את המשי של פנים הירך ואת החספוס של הבהונות, עולם חדש של מרקמים וטעמים.
כשהזדיין עם איילה, ידע בדיוק מה לעשות, איך, ומתי, השנים ציידו אותו בסרגל תבניות בתוכו נע בביטחון גמור. עכשיו, בפעם הראשונה מזה עידנים, שוב נדרש לשרטט ביד חופשית. העיניים השחורות נצצו אליו בציפייה, ומתוך ידיעה שאת מקורה לא ידע, גלש בשפתיו אל בין ירכיה ואל עלי הכותרת, שנצצו בהזמנה מתוך סבך שחור. הוא ינק ולקק את הצוף השופע, חיכך את פניו בתלתלים הנוקשים, שאף מלוא ריאותיו את הניחוח הכבד ושקע מחדש בבשר הרך. ידיה החליקו על עור קרקפתו, על אוזניו ועל עורפו. איכשהו, ידע למתוח את לשונו וללקט את החמצמצות המתוקה מתוך מעמקיה. אנחות מתפנקות התקצרו לכדי התנשפויות חטופות. הבטן הרכה גאתה ונסוגה. גניחה עמוקה הציפה את פיו. הירכיים פרכסו סביבו בפראות ויבבה חרישית מילאה את החדר. הוא שתה את הנוזל החם, המתקתק, ורצה עוד, אולם נוגה הדפה מעליה את ראשו והתגלגלה על צידה.
הוא מחה מתוך עינו טיפה צורבת של זיעה והבחין כי פניה התכרכמו בעווית של בכי חרישי.
"הכל בסדר?"
היא משכה באפה, מהנהנת. משהו בתוכו פשוט ידע והוא נשכב מאחוריה, עוטף אותה בזרועותיו.
"בטוחה?"
"מממהמ. זה לא בכי כזה."
"מה זאת אומרת?"
נוגה ניגבה את פניה בכרית. הוא הרגיש את בית החזה שלה מתמלא באוויר, ואת שדיה הרכים נלחצים אל אמתו.
"אני קצת מוצפת, זה הכל."
"שמתי לב."
היא הובילה את אצבעותיו אל פיה, ותוך שהיא מלקקת אותן מלמלה: "אין לך מושג." זקפתו, שדעכה עם הבכי, התעוררה והתדפקה על בשרה הרך. נוגה התקמרה בחתוליות מפתיעה, התפתלה, כרעה על ארבע והגישה לו את אחוריה. "עכשיו תשתוק כבר ותזיין אותי סופסוף."
קמטי הסדין השאירו פסים אדמדמים על עור הברונזה. הבוהק הוורוד, שנגלה אליו מבין פלחי ישבן מפושקים, ביקש להיכבש. הוא נצמד אל הפתח החם שנפער לקראתו וגלש פנימה באבחה רטובה, מרגיש כאילו מעולם לא עטפה אותו אישה בשלמות שכזו, מתענג על כל קצה עצב מגורה, נשאר נעוץ בתוכה ורק בקצות אצבעותיו הבריש את השוקיים שלצדדיו, מגשש אל הירכיים ואל המותניים. לבסוף, חפן את הבשר השופע והחל לנוע בתוך כבשן של אש נוטפת.
המיטה חרקה ונאנחה תחת המתקפה הפראית. חבטות רטובות מילטו אוויר משני זוגות של ריאות וכל ניעה שלו שלחה גלים בבשר הרך. דדיה הכבדים היטלטלו, נחבטים זה בזה, מוחאים כפיים בעידוד. הוא רכן וחפן אותם, וכשמולל את הפטמות הזקורות התגלה לו מנעד חדש של נהמות.
שפתיו ייבשו. הוא רכן ללקט בפיו את אגלי הזיעה שנבטו על הגב השחום, ותוך כדי כך נחלץ הזין ביניקה רטובה. נוגה נרעדה וכבשה את פניה במזרן, מבליטה עוד יותר את אחוריה הדשנים. שקע עמוד השדרה פיתה אותו אל חריץ הישבן, אולם הוא ידע שעליו להחזיר את האיבר למקומו. התנופה בה ננעץ בתוכה הצליפה את אשכיו אל הבשר הרך בצליל של אישור. הוא שלח יד אל תוך הסבך הרטוב, ומצפן לא ידוע כיוון את תנועת אצבעותיו בין השפתיים החלקלקות.
"כןןןןן," עלתה נהמה מתוך הכרית. "כ-אאאןןןן," הוא סחרר אצבע סביב המקום שמצא. "אל ת-ה-ת-ה-הפסיק," כל גווה היטלטל בקצב בו בטש הזין במעמקי האגם שהתהווה בין רגליה. רעד קטן חלף בה. גופה נדרך וקפא. דופנותיה היתחספסו סביבו. הוא החליק מתוכה עד הסוף ואז גלש בחזרה למעמקי המערה החמה, שהתכווצה ופעמה, עד שהתדרדרה מתוכה מפולת חדשה, מותירה אותה מפרפרת על המזרן הרטוב.
נוגה חזרה אט אט לעשתונותיה. ידיה כיסו את ערוותה, נזהרות לא לגעת. מאותתות שלשם לא יוכל לחזור עכשיו. ההרים התאומים עלו וירדו עם נשימתה, נוצצים מזיעה, חלקלקים למראה. גם הזין שלו עדיין הבהיק ברטיבות. משהו, שראה בסרטים ומעולם לא התאפשר לו לנסות, הצית את דמיונו. כורע מעליה בפישוק, הצמיד את שדיה השופעים וטמן ביניהם את איברו. זה היה רך ונעים. הוא מולל את מגדלי פטמותיה, הפגיש אותם וחיכך אותם זה בזה. נשימתה האיצה, ולפתע חש בהלמות ליבה כנגד הזין שלו. מרוגש מעבר לכל דמיון, גופו פעל מעצמו. ראש האיבר, אדום ותפוח, נעלם בין כרי הבשר, והופיע רק כדי להיעלם שוב. נחשול של תחושות סחף אותו, והוא מצא את עצמו נע בלי שליטה, מזיין בטירוף את הנקיק החם של החזה, עד שהתפוצץ וכיסה את עור הברונזה בשלוליות לבנבנות.
כשנוגה יצאה מהמקלחת, עטופה מגבת לבנה, בעיניה היה מבט שלא הצליח לפרש. "אתה לא מבין כמה מסוכן מה שקרה פה," אמרה, ולא היה ברור אם דיברה אליו או אל עצמה.
הוא הבין. "את לא רוצה שבעלך יגלה, אני לא רוצה שאשתי. מה יש לא להבין?"
"לא זה." היא ניגבה את תלתליה במרץ, אדישה לשדיה שהיטלטלו אל מחוץ למגבת הגדולה שנשמטה. "קצת זהירות ושכל והם לא יודעים כלום. תאמין לי, הם לא רוצים לדעת, וכשמישהו לא רוצה לדעת, רק פטיש בראש יכול לעזור. רק תדאג שיהיה לך תמיד באוטו תיק חדר כושר עם בגדים להחלפה ותירוץ."
תנועת גופה ריתקה אותו. הוא רצה לרשום הכל בזיכרונו, כי אולי זה באמת מסוכן מדי ולא תהיה עוד פעם.
"את עושה את זה הרבה?"
"מזדיינת מהצד, אתה מתכוון?"
הוא התיישב על קצה המיטה, הנהן וצפה בה לובשת את החזייה ומושכת על רגליה את התחתונים.
"ברור. תהייה אתה נשוי לפוץ הזה ונראה אותך."
"אז למה בעצם…"
"למה לא לפרק את החבילה, ולמצוא מישהו שווה?" היא כפתרה את החולצה.
"בערך."
"כי החבילה שווה יותר מדי. ז'תומרת, אני לא הולכת להישאר עורכת דין כל החיים, והפוץ היקר שלי חבר מרכז. לי – טובים הקשרים שלו, ולו – טוב להיות מצויד בבת זוג כמוני אם הוא רוצה להגיע גבוה, והוא מה-זה רוצה. יש מבין?"
"יש." הוא התבונן ברגלי הברונזה נעטפות בחצאית. "אז אם כל הקטע של להזדיין מהצד לא מסוכן, מה כן?"
"מה שבאמת מסוכן, זה מה שקרה כאן." נוגה הצביעה על המיטה הסתורה. "מה שעשית לי."
"אני לא מבין."
נוגה הוציאה כלי איפור והתיישבה מול המראה. "תשמע. אני מזדיינת עוד מהתיכון. אני מזדיינת הרבה, וגם לא מתביישת להודות בזה. לפעמים הזיון טוב, לפעמים סתם, ולפעמים אני רק רוצה שיגמר כבר." היא משחה את שפתיה בשפתון כהה, הידקה אותן כדי להיטיב את המריחה והמשיכה. "מה שקרה כאן – אין דברים כאלה. אין. לא תופסת איך זה בכלל הגיוני שבנאדם אחר יגע בי בכל המקומות שרק אני יודעת, ועוד עם לשון ועם זין, שזה בכלל… תראה מה זה. רק התלבשתי ואני כבר רוצה שתעשה לי את זה שוב."

דיילת טרוטת עיניים נוגעת בכתפו ומבקשת שיסגור את תריס הפלסטיק. מגדלי העננים התפוחים מושכים את ליבו הרבה יותר מכל מה שיש למסך הקטן להציע, והוא נענה לה בחוסר רצון. נראה שכל המטוס ישן, ואולי זו באמת הדרך הנכונה לקצר את הטיסה. הוא מגלגל שמיכה מתחת לראשו ומכריח את עצמו לעצום עיניים.
בועת הזמן של חדר המלון פקעה כשחזר למשרד. חצי יום נעלם, בלי שהרגיש, ואת התכניות להגשה עדיין היה צריך לגמור. כשהרים את הראש שוב, כבר היה לילה, וכשהגיע הביתה, מצא את איילה ישנה.
הוא התעורר לבית ריק. שרידי המולת הבוקר המפוזרים בכל מקום נעצו בו מבטים מאשימים. באמצע הסלון היה זרוק הדובי של מאי, זה שגדול ממנה בחצי ראש. הוא אסף אותו מהשטיח והחזיר לחדר של הבנות. בקרוב תצטרך מיטה בגודל מלא, ואז הן ייפרדו ונומי תקבל את החדר ששימש את ההורים שלו כשבאו לביקור. מתחת לשמיכה הציצה אליו זהבה. נומי כבר מתחילה להיות גדולה מדי בשבילה, אבל אין מצב שתוותר עליה.
למקלחת עדיין היה הריח של איילה. הוא החליק על זיפי קרקפתו ונזכר במגע ידיה של נוגה, דוחקות אותו אליה. צריך להקים מחיצה שתפריד בין צלי של הבית לבצלאל שמזדיין מהצד. נוגה צודקת. זה באמת מסוכן. גם היא, איכשהו, ידעה לזוז ולגעת בדיוק איך ומתי שהצטרך. כאילו משהו עמוק בתוכם פעם באותו תדר בדיוק. באמת מטורף.
מגולח למשעי ורענן, ישב על המרפסת מול הנוף העירוני שבגללו לא הסכים לעבור לפרוור כפרי כמו שאיילה רצתה, והתענג על אספרסו. הוא הפעיל אפליקציה שנוגה התקינה לו בטלפון כדי שיוכלו לתקשר בביטחון, ותצוגה של מניות התחלפה במערכת מסרים כשנגע במניה של ISB. תיבת ההודעות של לוידרייט הייתה ריקה. בצהריים חזר על הפעולה, וכך גם בערב. כנראה שעדיף ככה, שכנע את עצמו אחרי שבוע. כעבור שבועיים הפסיק לבדוק כל יום. באיזשהו מקום התחיל להשלים עם הרעיון שהזיון המופלא בחייו היה אירוע בלתי חוזר. הוא התכוון להסיר את האפליקציה ולסגור על העניין את הגולל. בינתיים המשיך לדחות את הקץ.
לא היה שום דבר מיוחד באותו בוקר, פרט לתחושה עמומה שהתעורר איתה, שיש משהו שהוא חייב לעשות. הדבר הראשון שעלה בדעתו היה התכנית שעמד להפקיד. אולי שכח שם פרט קריטי. הדרך הייתה ארוכה מתמיד, וכשסופסוף הגיע מתנשף ומזיע למשרד, ביקש מהשותף שיעבור עליה ביחד אתו. התכנית הייתה ללא פגם, ועדיין התחושה לא עזבה אותו. אולי זה משהו שקשור לבנות? אולי יש משהו בגן? הוא לקח את הטלפון מתוך כוונה להתקשר לאיילה, ואז כבר ידע.
'4 שבועות ויומיים.' המתינה לו הודעה מאחורי המניה של ISB.
אצבעותיו הקלידו תשובה לפני שחלק אחר בו הספיק להפעיל שיקול דעת.
'טוב שאת לא סופרת.'
התשובה הגיע מיד.
'יותר בודקת כמה אני יכולה לסחוב על תדלוק אחד.'
'אז המיכל התרוקן?'
'בוא נגיד שאני צריכה שתמלא אותי. יש לך משהו בצהריים?'

הוא כבר כמעט נרדם כשבטנו צונחת לתוך כיס אויר. אשליית חוסר התנועה של המטוס הופכת בן רגע לדהרה פרועה בדרך עפר, ונוסעי המטוס שמתעוררים בבהלה מגיבים בהתאם. דיילת צהובת שיער ממהרת להרגיע ילד שבוכה בפאתי המטוס, וכשהיא חולפת לידו, עיניהם מצטלבות, והוא שם לב שהיא ממוללת את תנוך אזנה בדיוק כמו שאיילה נהגה לעשות כשהייתה עצבנית.
הוא היה שרוע על גבו בתוך מיטת מלון. כלומר, בחלק היבש של המיטה, והתבונן בה מתלבשת. הגוף שזמן קצר לפני כן רטט באקסטזה מתחתיו ומעליו ומסביבו הלך והשתנה נגד עיניו עם כל פריט לבוש שנוסף, מרחיק ממנו את גן העדן טפח אחר טפח. נוגה התבוננה בו משועשעת דרך המראה, ואז הרצינה.
"אני חושבת שלא כדאי שניפגש שוב."
"את חושבת שזה אפשרי?"
"לא יודעת. אבל אתה נראה לי יותר ויותר כמו התמכרות. התמכרות זה אף פעם לא טוב."
הוא קם מהמיטה, ונכנס למקלחון הקטן בשתיקה. כשיצא, כבר לא הייתה שם. בדרכו למשרד המשיך בשיחה שניהל עם נוגה בראשו וניסה לשכנע אותה שזה שיש אלכוהוליסטים לא אומר שאי אפשר ליהנות מכוסית טובה. הכל שאלה של מינון.
אולי בעצם הכל שאלה של הרצון להגיד 'לא'. הוא הבין את זה כששוב התעורר עם תחושה שיש משהו שהוא חייב לעשות. הפעם לא רץ למשרד כמו בחודש שעבר, רק נכנס לבדוק את מצב המניה של ISB, ושלח הודעה קצרה.
'מה מצב המיכל?'
התשובה הגיעה עוד לפני שהספיק לסגור את האפליקציה.
'נוסעת על אדים של דלק. איך ידעת?'
בחדר מלון אחר, עזר לנוגה להתרומם מהרצפה. כמה דקות לפני כן, רק הראש שלה היה למטה, ובדיוק איפה שהסימנים האדומים, אחז בירכיה בניסיון להשאיר אותה מחוברת אליו, אבל אז העניינים איבדו קצת שליטה. היא עדיין לא הייתה מסוגלת להתרומם על רגליה, ורק משכה את עצמה אל המקום שפינה לה על המיטה, מניחה את ראשה על ירכיו.
"אתה יודע," היא הצמידה את אפה אל שק האשכים המרוקן ושאפה מלא הריאות, "אף פעם לא חשבתי שאני מהמתמכרים."
"אז זה מה שזה?" הוא ליטף שוק ברונזה, והשתעשע בבהונות הצבועות.
"יש לך הסבר אחר?"
"אולי. איך ידעת לענות לי ברגע ששלחתי את ההודעה?"
נוגה ליקקה את הזין הרפוי לאורכו, ולקחה את הראש בין שפתיה. הוא עמד לומר שאין סיכוי לסיבוב רביעי, אבל היא הקדימה אותו. "אל תדאג," שמטה את האיבר מפיה, "אני לא חושבת שגם אני יכולה שוב. פשוט טעים לי."
"לא דואג, רק שבמקום לענות, את ממלאת פיך זין."
"אתה רומז שאני מתחמקת מתשובה?"
"לא רומז. אומר."
"לא יודעת לענות לך. פשוט ידעתי שאני צריכה לבדוק אם יש לי הודעה ממך."
"את רואה? בדיוק מה שקרה לי בפעם הקודמת."
נוגה התרוממה על מרפק אחד ונעצה בו זוג עיניים שחורות, נוצצות. "אז מה אתה אומר, טלפתיה?"
"לא בדיוק. אין לי מושג מה עובר לך עכשיו בראש למשל, אבל בדברים אחרים…" הוא השתתק, מנסה למצוא דרך להגיד את זה בלי להישמע פסיכי "תראי, אני חושב שיש סוג של… אני לא יודע… משהו שהרגשתי מהפעם הראשונה ששמעתי אותך צוחקת, באירוע של אליינקו."
"באמת נראית לי אז קצת יותר מדי המום. סוג של מה?"
הוא סרק במהירות את החדר ומצא את שני גביעי היין ארוכי הגבעול על שידה בפינת החדר. "אני אראה לך למה אני מתכוון."
נוגה עקבה אחריו בסקרנות משועשעת כשמילא את אחד הגביעים במים והעביר על שפתו אצבע רטובה. הצליל הגבוה היה בדיוק מה שקיווה לקבל. הוא מזג כמות שווה של מים לגביע השני, והניח אותו לצד הראשון.
"בואי. את צריכה לראות את זה מקרוב." שדיה נלחצו ברכות אל גבו, והוא ידע שאפשר להמשיך. "תסתכלי כאן," הצביע על הגביע השני והעביר אצבע רטובה על שפת הראשון. "רואה?"
"הגלים האלה?"
"בדיוק. אם תקשיבי טוב, תשמעי שגם הכוס הזו מנגנת, ואני בכלל לא נוגע בה."
"כמו שהביצה הימנית שלך מרגישה מה שאני עושה לשמאלית?" היא לשה ברכות את אשכיו והפריעה לו.
"את צוחקת," הוא הסתובב אליה, משתחרר מאחיזתה. "אבל ככה זה מרגיש לי. כאילו משהו בתוכי רוטט בתדר שלך."
"וזה נראה לך הגיוני?"
"משהו מזה נראה לך הגיוני?"
שום דבר לא נראה הגיוני. איילה נהגה לומר שלא כל דבר צריך להיות הגיוני, וזה בדרך כלל היה הסימן שלו לסתום כי שוב הפסיד בוויכוח. לאחרונה היו יותר ויותר מאלו. המחיצה שהקים בין צלי-של-הבית לבצלאל-של-הזיונים הפכה ממאמץ מודע להרגל, וכדרכם של הרגלים, פלשה גם למקומות בהם לא הייתה אמורה להיות.
הקיץ נגמר ואתו החופש הגדול. נומי עלתה לכיתה א'. רחבת הכניסה של בית הספר הייתה מקושטת, והורים נרגשים, חלקם מוכרים מהגן, וחלקם פרצופים חדשים, עמדו מסביב. מאי הנרגשת נצמדה לרגליים של אמא שלה, וזו מחצה בהתרגשות את הבובה זהבה, שרגעים ספורים קודם לכן הופקדה אצלה בטקס פרידה. הצמות של נומי, שכבר החלו לאבד את בהירות זהבן, התנדנדו מאחוריה בהתרגשות מאופקת כשצעדה עם חבריה מבעד לשער פרחים שהחזיקו הילדים הבוגרים. תיק הגב הוורוד נישא על גבה בגאווה ודמעה זלגה במורד לחייה של איילה. הוא הניח את ידו במקומה הרגיל, סביב המותן החטוב, אך משהו בזווית לא היה נכון, ולמרות שניסה, לא הצליח להשאיר אותה שם.
הזווית הייתה רק אחד מהדברים שלא היו נכונים יותר. השתיקות ביניהם נעשו ארוכות יותר ונוחות פחות, עד שערב אחד, כשהקריא למאי סיפור לפני השינה, הבחין בה מתבוננת בהם מהמסדרון, ולרגע נדמה היה לו שהעיניים שלה נוצצות. כשחזר לסלון מצא אותה מדפדפת באלבום המסע לדרום אמריקה. הוא התיישב לצידה, וביחד נזכרו בנופים המרהיבים, באכסניות המסריחות, ובמדריך שלהם שהיה דלוק עליו ואפילו לא ניסה להסתיר את זה.
לזמן מה נראה היה שהכל שוב בסדר, אולי האביב עשה את שלו עם שכרון ההתחדשות שמילא את האוויר. פסח הגיע, והבנות היו, כמו בכל חופשה, אצל הסבים שלהם. איילה ביקשה ממנו שיחזור יותר מוקדם, וכשפתח את דלת הבית, מצא את הסלון חשוך. מוזיקה רכה ריחפה בחלל, ואור צהבהב רטט מקצה המסדרון. הוא הניח את התיק על כיסא בפינת האוכל ונתן לניחוח מתקתק להוביל אותו אל צללים שנרות הרקידו על הקירות.
היה מקום במסדרון בו פתח חדר השינה מסגר בדיוק מחצית מהמיטה. מבעד למסגרת ראה את איילה שעונה על מרפק אחד וגופה העירום מילא את המסגרת ביופי עוצר נשימה. חיוכה היה מזמין, והיא כופפה רגל אחת באטיות מטריפה, שחשפה זוג שפתיים מפתה עוד יותר. בגדיו נשרו ממנו מבלי שיסיר את מבטו מהיד שירדה מעצמות הבריח העדינות ועברה בין הקשתות, המושלמות עדיין, של שדיים צחורים.
אם בנותיו הוליכה אצבעות דקות על עורה. הן חלפו על פני הצלקת הכפולה אל גבעת וונוס ומשם טבלו בין רגליה. היא הושיטה לו אצבע רטובה ונוצצת בדיוק באותו אופן בו הזמינה אותו אליה בליל הכלולות שלהם ובלילה בו עשו את נומי. הוא טעם את האצבע וגלש אל בין הרגליים לרדות בלשונו עוד ממתיקות הצוף. ידיו הלכו מעצמן לחפון את השדיים, שלא גלשו ברכות בין אצבעותיו. הפטמות התקשו למגעו, ושרירי הגב הארוכים התכווצו, מקשתים גו שהיה מושלם מדי.
לשונה של איילה בצבצה בשובבות בין שיניה כששחררה מפיה את איברו, רטוב ופועם. הוא הניף את גופה הדק, הפך אותה על ארבע וחדר לתוכה בנחישות שקיווה שתכסה על היעדרו מהחדר. ידיו הכירו את כל המתגים הנסתרים ואת כל הנתיבים, וכשסיימה ליילל ולרטוט, עטף אותה בגופו. היא לחצה את ישבנה אל ירכיו והתקמרה בתוכו, נצמדת לכל פיסת עור חשופה. "אני אוהבת אותך," מלמלה לתוך הזרוע עליה היה מונח ראשה. "ואני אותך," ענה, ולא היה בטוח אם הוא מתכוון לזה, או שזה עוד הרגל.
מאז אותו לילה, עננה של מועקה ליוותה אותו לכל מקום, ונראה היה שהמחיצה בינו לבין איילה מתעבה והולכת עם כל יום שעובר. חופשת הפסח, עם המשפחתיות הצפופה, מעולם לא הייתה ארוכה יותר. במוצאי יום העצמאות התחלפה המועקה בצורך עיקש לבדוק את מצב המניה של ISB. נוגה, כך נכתב בהודעה, הייתה תקועה בלונדון עם בעלה עד סוף החודש ונגמרו לה גם האדים של הדלק. לפני שהספיק לחשוב, הרים טלפון לאיילה וסיפר לה על אדריכל לונדוני שמעוניין בשיתוף פעולה עם משרד בארץ, ושזו הזדמנות נפלאה.
כעבור יומיים חזר. מטען היד הקטן שלו זכה למבט משועמם של מוכס, שלא ידע שהוא מבריח את רכות גופה של נוגה על עורו. מתוך ההמולה של אולם קבלת הפנים זיהה את הצהלות של נומי ומאי. כל אחת אחזה בחוט שבקצהו בלון אדום ואיילה אמרה שראו את זה בסרט ורצו גם. הבנות היו עליזות ושמחות, הבלונים היו אדומים ויפים, אבל החיבוק של איילה היה נטול חום, ומבטה נדד אל מעבר למזרקה ואל הפתח ממנו יצא.

עיניו נפקחות באי רצון. ריח של מזון תעשייתי מחומם מסתנן לתודעתו ביחד עם המולת היקיצה של המטוס. הוא מרים את תריס הפלסטיק, בוהה בשארית של שקיעה, וחושב לעצמו שיש דרכים הרבה יותר טובות להתעורר.
מבחינת לוח השנה, הפסטיבל המתמשך של ל"ג בעומר נגמר בשבוע שעבר, אבל ריח של מדורות מאוחרות נשאר באוויר וקלקל את ההנאה מניחוח האספרסו. הלקוח מהמושב ליד יבנה ביטל ברגע האחרון את הפגישה, והשאיר לו את כל הבוקר לבלות על המרפסת, לבדו, בלי הרעש של הבנות ובעיקר בלי החשמל שרשף סביב איילה מאז שחזר מלונדון. העיר, הפרושה למרגלותיו, פשטה ולבשה צורה כיד הדמיון הטובה עליו, והוא ידע, עמוק בבטן, שיום יבוא וישקיף משם על קניון או בנין רב קומות שכולו יהיה פרי תכנונו.
הוא נדרך למשמע טריקת דלת מתוך הבית. מוזר. איילה אמרה שלא תהיה זמינה בבוקר בגלל הראיון עם השופט בעליון, והמנקה אמורה להגיע בכלל רק מחר. בדממה, הציץ דרך חרך בתריס המרפסת. למרות שעיניו היו מורגלות לבוהק השמש, הצליח לזהות צללית גבוהה ורחבת כתפיים שהתרחקה מהדלת ורכנה לעבר צללית אחרת, שאת קווי המתאר שלה ידע טוב משידע את גופו שלו. הוא סוכך על עיניו והבחין כי הזרועות, שהניפו את אשתו באוויר כאילו הייתה בובת קש, נראו כמו משוטים. הגבר הזר הצמיד אותה אל הקיר, רגליה הארוכות התלפפו סביב מותניו, ומתוך רעמת שיער שחור, שופע, הבליח הבהק אור מטבעת שלפני אלף שנים ענד על אצבעה.
בחילה הציפה אותו.
הוא פנה לאחור ונשען על מעקה המרפסת. שאיפה. נשיפה. עוד שאיפה. עוד נשיפה. ממקד את עצמו במציאות הבטוחה של התנועה השגרתית ברחוב למטה, ניסה לעצור את המהומה שהתחוללה בתוכו. הראש טען שאין לו שום זכות לכעוס על איילה כאשר הדבש של נוגה עדיין זרם בעורקיו, בשעה שהבטן התמקדה בעובדה שמעבר לתריס, גבר זר מזיין את אשתו. בצלאל של הזיונים וצלי של הבית התרגלו לחיות משני עבריה של חומה גבוהה, ומעולם לא עלה בדעתם המשותפת שהחומה מגנה על הבית רק מכיוון אחד.
נוגה צדקה. אנשים צריכים פטיש בראש כדי לראות דברים שהם לא רוצים לראות.
אם פטיש בראש, אז עד הסוף. הוא האהיל על עיניו והצמיד אותן אל התריס. בגדים היו מפוזרים לכל עבר ופלחי עכוז חשופים התהדקו והלמו אל הקיר את גופה של אשתו. פניה התרוממו מהצוואר השרירי, ולרגע נראה כאילו היא מסתכלת ישירות לעברו. גל מחודש של בחילה הציף אותו, ושוב נאלץ להיתמך במעקה כדי לנשום.
צלילי החבטה העמומים חדלו. מתי בדיוק, לא שם לב. הוא הציץ בזהירות דרך החרך ומצא שהחלל המשותף של הסלון והמבואה, ריק. האוויר הסריח מדאודורנט זול. סט התחרה שקנה לאיילה בלונדון היה מוטל על הרצפה. הוא בעט את התחתונים הצידה ודרך על החזייה בדרכו לעבר הגניחות שעלו מקצה המסדרון.
אם פטיש בראש, אז עד הסוף, מלמל לעצמו, אבל לא היה מסוגל להמשיך מעבר למקום בו פתח חדר השינה מסגר חצי מיטה. זוג שוקיים שריריות היה תלוי מעבר לשולי המזרן. במעלה הירכיים העבות, התפתלה הבטן ששתי בנותיו סימנו בצלקת ישרה, כפולה. אצבעות זרות לפתו את המותניים הצרים ובראשו חלפה מחשבה לא רצונית שהידיים האלה בכלל צריכות להיות על השדיים עכשיו. הוא לא יודע, נבטה בו שמחה קטנה לאיד. אף אחד לא מכיר אותה כמוהו. אז למה, לעזאזל, הלשון של איילה הציצה מבין השפתיים כשהזין העבה, הזר, נעלם עד הסוף בתוך גופה? מה פתאום נעצמות עיניה בריכוז העילאי שהיה שמור לרגעים בהם התענגה עליו?
הפטיש נחת במלא העצמה.
עוד רגע העונג יפוצץ אותה לאלף חתיכות, ולא הוא יהיה זה שיאסוף אותן. סחרחר, נסוג בדממה אל המבואה, לקח את התיק מהכיסא של פינת האוכל, וסגר אחריו את הדלת בטריקה.

המטוס מנמיך לקראת נחיתה. הדיילת, שרוצה לוודא שהוא חגור היטב, רוכנת לכיוונו קצת יותר מהדרוש, ומחייכת אליו. הצהוב של שיערה מזכיר לו את זהבה, הבובה שמאי ירשה מנומי, זו ששומרת עבורה על החדר הריק בדירה שלו. הוא מנסה לחייך בחזרה, אבל לא כל כך מצליח לו.
לקח להם חצי שנה של ריבים קולניים עד שהצליחו למכור את הבית בסכום שהספיק לשכן את איילה והבנות בהרחבה קיבוצית. הילדות אהבו את הקרבה לברכה, את השבילים הירוקים ואת בית הספר החדש. הן פחות אהבו את הבנין הישן בו שכר דירה, ואת המדרגות שהובילו לקומה הרביעית. אולי כשיגדלו ידעו להעריך את יופייה של העיר הלבנה.
בפעם האחרונה ששהה עם איילה באותו חדר, עצב גדול רבץ מאחורי העיניים המאופרות בקפידה שסירבו לפגוש את שלו. הוא נאלץ להגות בקול את מה שכבר היה עובדה מוגמרת, והמילים: "מותרת לכל אדם" נתקעו לו בגרון.
נוגה התמידה בסירובה לבוא לדירה שלו. היא טענה שגם אם הפוץ לא רוצה לראות, לא חייבים להיות מטומטמים, והמשיכה למצוא חדרים לשעות הגנובות שלהם. בצימר, שהיה קצת מפואר יותר מהרגיל, היא שכבה באפיסת כוחות על מיטה עגולה. השיער שלה היה רטוב מזיעה, סבך ערוותה מכוסה נטפים לבנים, וידיה לפתו עדיין את הסדין. הוא החליק באצבעותיו על עור הברונזה המבהיק, וניסה להבין מה פשר הריקנות שמכרסמת בקרקעית בטנו.
"הרגת אותי."
"את כל פעם אומרת את זה, וממשיכה לנשום."
"אתה מנסה לרמוז לי משהו?"
"סתם לא רוצה להסתבך עם עורכת דין."
"לשעבר."
"מה זאת אומרת לשעבר?"
נוגה התרוממה על מרפק אחד, אספה אליה את פניו וינקה את לשונו, ממלאת בה את פיה. ידיה החליקו על קרקפתו המגולחת למשעי, ורגלה התעקלה סביבו, מצמידה אותה אליו. הוא מצא בפיה מקום שהחזיק עדיין את טעמו, ולא האמין שזה יכול להיות. ירכה הייתה חמה על מותנו, שדייה היו רכים כנגד עורו, וביד שלא הייתה כלואה תחתיו, טייל לאורך חריץ הישבן.
נוגה נאנחה לבסוף, התירה את פקעת אבריהם, והתגלגלה על גבה.
"מה את לא רוצה להגיד?" ליחך את תנוך אזנה.
"אני לא רוצה להגיד שחבל שאתה כבר לא עם איילה. אני לא רוצה להגיד שאתה צריך לצאת קצת ולזיין הרבה. אני לא רוצה להגיד הרבה דברים." היא התרוממה והתיישבה על שולי המיטה, בגבה אליו. "בעיקר אני לא רוצה לספר לך שאני לא יודעת מתי נתראה שוב."
ההצהרה שמוטב שלא יתראו יותר, הפכה מזמן לבדיחה פרטית, סוג של טקס שאישר בדיוק את הדבר ההפוך. החרב הזו, שתמיד הייתה תלויה מעל צווארם, נחתה פתאום. הוא התיישב מאחוריה, אבל היא קמה, מצאה את החזייה, רכסה אותה מתחת לסרעפת, סובבה, והשחילה את ידיה אל הכתפיות.
"די כבר עם החידות. מה הסיפור?"
"הסיפור הוא שמחר אני עולה על מטוס לניו-יורק." היא איתרה את התחתונים, לבשה אותם והשחילה שתי בהונות מתחת לגומי כדי לישר אותם. עיגולים של רטיבות נבטו על הבד במקומות בהם זרעו עיטר את הערווה. "הפוץ הצליח לקבל ג'וב בקונסוליה."
"חבילות אפשר לפרק, את יודעת."
"ואתה יודע טוב מאוד שזה לא יהיה." היא רכסה את כפתורי חולצתה והשחילה את רגליה בתוך מכנסיים שחורים. "כבר מצאתי שם עבודה בחברת יעוץ למשקיעים בישראל. לא בדיוק מה שרציתי, אבל מההתחלה אמרתי לך שאני לא מתכוונת להישאר עורכת דין כל החיים."
"נכון. אמרת. חשבתי שדברים השתנו."
"בעיקר אצלך."

התור של בקרת הדרכונים מזדחל. הוא מתקדם עוד צעד, מסיע את הטרולי, שעליה מונח התיק של המק שנשאר בלי שימוש, ומתמתח. הצורך שפועם בו כמו לב שני, מתעצם פתאום. הוא מחבר את הסלולרי לרשת המקומית ומאחורי המניה של ISB מבליחה הודעה שלא הייתה שום בעיה עם החדר.
מוזר, שמכל הדברים שעשו בשעות הגנובות שלהם, הדבר שחזר אליו שוב ושוב, כמו תפילה, היה האופן בו נוגה נהגה להתלבש אחרי הזיון.
היא הייתה מתחילה בחזייה, רוכסת אותה סביב הבטן ואז מסובבת, מושכת אותה למעלה ומשחילה את הידיים בכתפיות. השדיים הרכים היו נבלעים לתוך הגביעים, שלפעמים היו מתחרה ולפעמים מבד שלא ידע לתת לו שם, והפטמות הלא סימטריות, הכהות, שאהב כל כך ללקק, היו מזדקרות מבעד לאריג.
אחר כך הייתה מתכופפת, משחילה את רגליה בשתי תנועות זריזות אל תוך התחתונים, מושכת אותם עד למעלה, מניעה את אגנה לימין, ואז לשמאל, מחליקה שני אגודלים מתחת לגומי לוודא שהכל במקום, ומעלימה כך את הערווה, שניחוחה עדיין באפו.
לבסוף הייתה מכסה את העגלגלות הרכה של הבטן בחולצה שלפעמים היו בה כפתורים ולפעמים לא, ואז הייתה מותחת זוג מכנסיים במעלה רגלי הברונזה, או שאיזו חצאית בת מזל נכרכה סביב הירכיים שאל חיבוקן יתגעגע עד לפעם הבאה, תהיה מתי שתהיה.

המונית מתפתלת בין רחובות מבהיקים מגשם דק שלא פוסק. הוא מחליק בידיו על פדחתו ומצטער שלא התעכב להתגלח בשדה התעופה. גם סנטרו ולחייו מכוסים זיפים. לא. הוא לא מצטער. עבר הרבה יותר מדי זמן, וכל רמזור אדום מרגיש כמו נצח.
אין לו סבלנות לחכות עד שהנהג הניו-יורקי יחשב את העודף. הוא משאיר טיפ מופרז ולא אכפת לו. פקיד קבלה אמריקאי להחריד מסתבך בגלל שכבר נתנו מפתח אחד לחדר למרות שאסור להם. הוא רוצה לחנוק אותו, אבל מתאפק.
הטרולי ננטשת על סף החדר ומפריעה לדלת להיסגר. לא אכפת לו. ידיו חופנות את הפנים השחומים. הפה שלו משתחרר לרגע, כי בכל זאת צריך אוויר, והוא נזכר למשוך פנימה את המזוודה ולהוריד את התיק. הדלת נטרקת. אשכיו נחפנים מבעד למכנסיים ופניו סופגים את חום השדיים בהם נטמנו. פריטי לבוש מתעופפים לכל עבר. עור נוגע בעור, שפתיים בשפתיים, ורגליו, שמנסות להיחלץ משארית הבגדים, מסתבכות. הם מצליחים לנחות בשלום על המזרן, אבל הצחוק שמשתחרר נמעך בין שני גופים שהיו רחוקים זה מזה הרבה יותר מדי זמן. הוא טורף, ובולע, ונבלע, ונטרף, והולך לאיבוד בגן העדן של גופה רק כדי להימצא מחדש, להתחבר, ולהתפרק פעם אחר פעם עד שהעולם מקבל שוב צורה.
"לא התגלחתי." המילים ניגרות מפיו בלאות מתוקה.
"שמתי לב." ידה גולשת בזהירות על זיפי הקרקפת ומשם אל זיפי הסנטר. "חוץ מזה, אתה גם קצת מסריח."
נוטף מים מהמקלחת, הוא עומד מול המראה ומנסה להתגלח. ידיים חמדניות מטיילות עליו ומסיחות את דעתו. עוד יותר מפריעים לו הפה החם שמלחך את הביצים, והלשון החדה שמטיילת לאורך הזין.
"אם את לא רוצה שכל הראש שלי יראה ככה…" הוא מצביע על פלסטר שמאדים לאטו, "תתני לי לגמור."
"זה בדיוק מה שאני עושה." פיה סוגר על ראש האיבר, ולשונה עושה בו שמות.
"אני רציני." הוא דוחק את ראשה הצידה ומצטמרר מקור השיש של הכיור אליו נצמד כדי להראות שהוא מתכוון לזה.
"רעב?" היא מוותרת בחוסר רצון.
"מת."
הוא שומע אותה מדברת עם שירות החדרים, ומנצל את ההפוגה כדי להשלים את הגילוח. תנועות הסכין מדודות ויעילות, ובהיעדר הסחת הדעת, לא אורכות זמן רב. מתחת לזרם של מים קרים נשטפות ממנו שאריות הקצף, והפלסטר האדום מסתחרר סביב פתח הניקוז. הדימום כמעט נפסק, אבל הוא מדביק אחד חדש, ליתר בטחון.
"אז מה," היא משקיפה מהחלון אל רחוב שטוף גשם ואורות, ולא מסתובבת אליו. "יש לך כבר מישהי בארץ, או שכל השפיך שמילאת אותי פג תוקף?"
"מה פתאום פג תוקף."
שיירה ארוכה של פנים ושמות חולפת כנגד עיניו, והוא נזכר בתחושת הכרסום הזו שבקרקעית הבטן, שאף אחת מהן לא הצליחה לעצור. הוא נצמד אל גבה החם ומקיף אותה בזרועותיו. "בישלתי אותו במיוחד בשבילך."
יש נחמה ברכות הכבדה של השדיים על אמותיו והזין שלו מתחיל להזדקף בין פלחי הישבן. "ואת? מצאת מישהו שימלא לך את המיכל מדי פעם?"
"יש לי מי שימלא לי את המיכל. הבעיה זה רק ה-'מדי פעם'."
הוא לא לגמרי בטוח מה המשמעות של התשובה, ובינתיים מוליך את הלשון במעלה הצוואר אל תנוך האוזן, ומכרסם. נוגה מתחככת כנגד הזין שכבר התקשה לגמרי, אבל דפיקה על הדלת דוחה את ההמשך.
הוא אוכל ומפהק, ונוגה יותר מתבוננת בו מאשר אוכלת בעצמה. הם לא אכלו ביחד מאז בית הקפה הקטן שהוביל לחדר המלון הראשון, ואז שניהם היו לבושים. כשהוא חושב על זה, חוץ מלהזדיין בלי הכרה, לא עשו ביחד שום דבר.
"אתה צריך לישון."
"יהיה לי זמן אחרי שתלכי."
"אני נשארת פה הלילה."
גם את זה מעולם לא עשו. עיניו נפקחות בעירנות לא רצויה לתוך אפלה של לפנות בוקר. ראשה עדיין מונח על חזהו, שדיה חמים ורכים כנגד עורו ורגליה מלופפות בשלו. הוא מתקשה בתוך ידה, אבל נשימתה אטית ועמוקה, והוא מוותר. עוד שעות ספורות יצטרך לעלות על הטיסה למיאמי, וכדאי שבכל זאת יעבור על ההדמיות לפני הפגישה. הוא שואף מלא ריאותיו את ניחוח שיערה ומתיר את הסבך בזהירות. תחילה מחלץ את ידו, שמעקצצת כשחוזר אליה הדם, ואז את רגליו. לבסוף מחליק את הכרית שלו תחת ראשה ומתרומם מהמזרן הלח.
המסך של המק מטיל אור חיוור על סביבתו. הוא פותח את הקובץ ועובר מההדמיה של החזית, שתוקנה כראוי, אל חללי קומת הקרקע ומניח שהפרנקלים לא יראו את הטעות בגובה החלונות. חסר קובץ של אחד החדרים בקומה העליונה ואצבעותיו הולמות במקלדת מייל נזעם.
"מה אתה עושה?" עולה קול מנומנם מעברו השני של החדר.
"מצטער. לא רציתי להעיר אותך."
"בטח גם לא רצית ג'ט לג. בוא הנה ותראה לי בדיוק כמה אתה מצטער."
הוא טורק את המק. הזין שלו עדיין חצי עומד, ואולי זה מה שהעיר אותה מלכתחילה. או להפך, קשה לדעת. עיניו מתרגלות מחדש להיעדר האור ומתוך החושך מצטיירות אל מולן גבעות הישבן הדשנות. הטעם של בהונותיה מריר, ועור העקב קשה כנגד לשונו. אין לו סבלנות לגלוש במורד השוק, או שאולי לה אין. גם את זה קשה לדעת. פניו מתחפרים בין עגבותיה הבשרניות וברכיו מפשקות עוד את רגליה. סבוניות ששרדה בין הפלחים הרכים, מחספסת את לשונו, והוא משחיל את זרועותיו מתחת לירכיים, מושך אליו את האגן, ושוקע כל כולו בנביעה שבין קפלי העור הנחבאים בשיער המקורזל.
ידיו מונחות על גבה, מרתקות אותה אל המזרן. מתוך הכרית בה כבושים פניה, מתגברות אנחות מעומעמות, מדרבנות אותו להעמיק בלשונו גם אל הנקב השני. בשרה שוב רוטט תחת ידיו, והוא לא מרפה. "דיייי. אני לא יכולה יותר." מפצירות בו מילותיה, אך גופה מהדהד בו אחרת, והוא אוחז במותניה, מחליק אל תוך מעיין הלבה, ונשאר נעוץ בה עד שאינו יכול לשאת יותר את החיבוק הלוהט של בשרה. גופו כופה עליו תנועה. השדיים הכבדים מתנדנדים בפראות, מוסיפים קול שני לחבטות הרטובות, הקצובות של אגן באגן. הוא רוצה לתפוס בהם וללוש אותם כאשר יד חמה מתחילה לעסות את הביצים הגדושות. אצבע חקרנית נשמעת לרצון שהתעורר בו ונשלחת אל בין פלחי ישבנו. מגעה ממוטט את הסכר, ושיטפון של זרע מטשטש את העולם.
רטובים מזיעה ונוטפים מיצי גוף, הם שוכבים על גבם, כתף אל כתף, והלאות המתוקה נוסכת בהם שינה.
משאית אשפה מקימה מהומה אי שם למטה ברחוב, ועיניהם נפקחות לאור וורדרד שמתגנב מבעד לחלון. פיה גולש במורד בטנו, והזין מתחיל להתקשות עוד לפני ששפתיה מגיעות אליו. הוא מתבונן בתלתלים, שידע שהם שחורים, ובגב שידע שהוא ברונזה, אבל הצבעים שלהם נראים אחרת באור השחר. הוא עוצם את העיניים, מתמסר למגע המטריף של הלשון, מאזין לקולות היניקה ויודע לא להפריע.
"אז בעצם לכמה זמן תישארו פה?"
"התפקיד של הפוץ לשנתיים. אחר כך תלוי – יהיו בחירות, לא יהיו, קשה לדעת בדברים האלה. מתי אמרת שהטיסה שלך?"
"לפי גוגל אני צריך לצאת מפה בתשע."
"אני יכולה לקחת אותך לשדה התעופה, כבר אמרתי בעבודה שהכנס עד הערב."
המים במקלחת קרים, אבל זה מה שצריך אחרי לילה בו כמעט לא ישן. זה, וקנקן הקפה שהגיע עם ארוחת הבוקר. בזמן שנוגה התקלחה, הספיק לוודא שהסטודיו שלח לו את הקובץ החסר. כל זמן שלא יצטרך לאלתר יותר מדי, הפגישה תהיה בסדר.
עד שהוא יוצא מהמקלחת, נוגה כבר לבושה, מאופרת, ואפשר לראות על הפנים שלה כמה המיכל שלה מלא. מאוכזב לגלות שהבור שהתכרסם לו בתחתית הבטן עדיין שם, הוא מתלבש במהירות, ותוהה אם נוגה מרגישה אותו גם.
"אתה רואה את הנעל השנייה שלי?"
"שם." הוא מוזג לספל שלו את כל מה שנשאר מהקפה, ולוגם.
"אתה יכול להיות יותר ספציפי?"
הזרת של היד עם הספל מזדקרת והוא מצביע באמצעותה אל מאחורי הכורסה.
היא מרימה גבה, מתפתלת לאחור כדי לשלוף את הנעל, ותוך כדי רכיסת האבזם מפנה אליו מבט חקרני. "מה זה? מתרגל אריסטוקרטיה לקראת הפגישה עם אצולת הממון?"
"אריסטוקרטיה?" הוא עוקב אחרי מבטה אל הזרת שנשארה זקורה, ומזדרז לקפל אותה.
"מה נלחצת? זה לא כאילו תפסתי אותך עם הזין בחוץ. לא שזה רע…"
הוא מנסה לצחוק, אבל נחנק קצת כשבתמונה שעולה בראשו יש זין אחר, עבה, שנעלם אל תוך גוף בהט שפעם האמין שיהיה שלו לתמיד.
הם יורדים ביחד במעלית. אפילו את זה מעולם לא עשו, תמיד נשאר אחריה בחדר, לשהות עוד קצת בתוך הבועה לפני שתתפקע. הוא ניגש אל שולחן הקבלה, סוגר את החשבון, ולרגע מתבלבל כשהוא פונה לעבר היציאה ורואה שם את הדמות העגלגלה שממתינה לו עם הטרולי. המחסור בשינה עושה לו דברים משונים.
נהר המכוניות זורם בנחישות זרה. זרה לו, אבל לא לנוגה, שמנווטת אותם בביטחון לא מפתיע. שלטי ההכוונה חולפים כל כך מהר שלפעמים כלל אינו מספיק לקרוא אותם. הוא חדל מלנסות, ונסחף בנהר של מחשבות. קול הזמש החם של נוגה מושך אותו בחזרה אל המכונית.
"יש לך את כל מה שאתה צריך לפגישה עם הפרנקלים?"
"חוץ מאיזה שמונה שעות של שינה רצופה, כן."
"אני שומעת תלונות?"
"מקווה שלא תשמעי כאלה מהפרנקלים. תודה, דרך אגב."
"לפחות יוצא לך משהו מזה שאני יועצת. אגב,  הם זכרו אותך מהאירוע של אליינקו."
כול הקווים מתכנסים אל הערב ההוא בקיסריה. הערב בו שמע, בפעם הראשונה, את הצחוק שגרם לו לחייך בלי להבין למה. הוא יודע להניח את ידו במעלה הירך הרכה. בפעם המי-יודע-כמה הוא מנסה לפענח את סוד התהודה שהפכה את חייו על פיהם. שתיקתו מתמשכת. נוגה מדליקה את הרדיו, והזמן, שעובר עד שהמכונית עוצרת מול הכניסה לטרמינל, מתמלא בפטפטת אמריקאית ובפרסומות.
התור לבידוק הביטחוני מזדחל. מאחורי האוזן של האישה הצעירה שעומדת לפניו יש קעקוע ססגוני של כוכב נופל. איילה בטח הייתה יודעת מה זה אומר. הצעירה משחילה אגודלים מתחת לרצועות תיק הגב שלה, ומותחת אותן בקוצר רוח עם כל התקדמות של התור. הטלפון שלה מצלצל את This is Love של פי-ג'יי הארווי. היא מנתרת בשמחה, ובמקום לענות, מסמנת שמיד תחזור ורצה לזרועותיה של בחורה בג'ינס מרופט וקפוצ'ון זית שדוחפת טלפון לכיס.
יפה לראות את הזמן שלהן קופא כשהן מתנשקות, ואת נהר האנשים מתפצל סביבן. הן תופסות מחדש את המקום ששמר להן בתור ומבזיקות אליו חיוך של תודה. הוא שם לב שגם לשנייה יש קעקוע של כוכב נופל מאחורי האוזן, וכשהיא מניחה יד על המותן של חברתה, ברור לו לגמרי שזה המקום הכי נכון עבורה.
הד רחוק מזכיר לו שפעם גם ליד שלו היה את המקום הכי נכון. הוא מחליק באצבעותיו על גולגולתו המגולחת למשעי, בתנועה ממנה איילה מעולם לא הצליחה לגמול אותו. על אחד המסכים הגדולים מופיעה פרסומת לאופרה. זמרת מפורכסת להפליא שרה משהו שאי אפשר לשמוע, אבל אפשר להרגיש את העוצמה. הוא חושב שזה קול שיכול לנפץ זכוכית, ושואל את עצמו אם גם אנשים יכולים להתנפץ ככה, מתהודה.

14 תגובות בנושא “מכאן ומכאן

      1. ועדיין הייתי נכנס פעם ביום.

        אגב, בקריאה שלישית, לפעמים הקפיצות שלך גדולות מדי.
        זה כמו בסרט מועדון קרב, שהבחור מתעורר בכל פעם במקום אחר. קצת סוריאליסטי.
        אבל עדיין אחד הסיפורים הכי יפים שקראתי. וגם אחד הכי צובטים. אתה בטוח שיש לך הכל ואז מגלה שזה לא מספיק ובסוף החור השחור בבטן בולע הכל עד שאתה נשאר באפילה

        Liked by 1 person

  1. זה לא סיפור זה כמעט ספר.. לא יכול הייתי להפסיק לקרוא גם לו רציתי. יפה ועצוב. מדוע אי אפשר לחיות עם כמה אהבות?! יחי הפוליאמורה.

    אהבתי

  2. נתקלתי הסיפור הזה היום, לאחר שקראתי מליון סיפורים ארוטים. בוא נאמר שבאיזשהו שלב עזבתי את מה שבאתי בעבורו ושקעתי בסיפור. כתוב יפיפה. יש ארוטיקה אבל הסיפור לא מתמקד באירוטיקה, אלא בתחושות של הגבר כלפי האישה, הנשים. פשוט יפה

    Liked by 1 person

    1. תודה ששיתפת אותי בחוויה שלך. נעים לשמוע.
      מזמין אותך לשוטט בין הסיפורים האחרים, יש שם גם כאלה שיתאימו למטרה המקורית שלך 😉

      אהבתי

      1. קראתי שוב ושוב. זה בפרוש מאסטרפיס. הוצאתי משם שורות שאהבתי מאד, אבל גם שאר המילים יפיפיות. עיניו קהו, ודבש זרם בעורקיו.

        הרכות האינסופית של גופה הייתה פלא. לא היופי המושלם של עור מתוח על שרירים גמישים, לא פסל שיש שקימוריו עשויים ביד אמן, אלא יופי טבעי של חולות נודדים, תלוליות וגבעות שנמצאות בזרימה מתמדת. (אגב, זהו תיאור של אישה מלאה. ואני אוהב אותו מאד)

        בועת הזמן של חדר המלון פקעה כשחזר למשרד.

        הלך והשתנה נגד עיניו עם כל פריט לבוש שנוסף, מרחיק ממנו את גן העדן טפח אחר טפח.

        בצלאל של הזיונים וצלי של הבית התרגלו לחיות משני עבריה של חומה גבוהה, ומעולם לא עלה בדעתם המשותפת שהחומה מגנה על הבית רק מכיוון אחד.

        אני לא יכולה יותר." מפצירות בו מילותיה, אך גופה מהדהד בו אחרת,

        הוא חושב שזה קול שיכול לנפץ זכוכית, ושואל את עצמו אם גם אנשים יכולים להתנפץ ככה, מתהודה.

        פשוט אהבתי..

        Liked by 1 person

  3. “Even in the summer, even in the spring / You can never get too much of a wonderful thing // You're the only story that I never told / You're my dirty little secret, want to keep you so // Come on out, come on over, help me forget / Keep the walls from falling on me, tumbling in // This is love, this is love that I'm feeling” PJ Harvey

    אין בסיפור הזה שום דבר שעוזר לך לשכוח. ההפך. הוא נחרט לך עמוק בגוף כמו הפסים ההם של איילה, ומהדהד אלייך חזק עמוק ומפעים את כל מה שניסית לטשטש בחוזקה כמו אותיות בכרטיס ביקור.

    ״לעולם לא תוכל לקבל יותר מידי מדבר נפלא…״ אז אני חוזרת לסיפור הזה כל פעם קצת אחרת, אבל כל פעם יש לו את אותה השפעה על הגוף שלי שנכנע לו כמעט מיידית.

    זה נדיר עם הסיפורים שלך. לרוב יש בנייה ארוכה והתבשלות, ורגש.
    ופה הרגש מציף אותך מההתחלה והגוף מחרה מחזיק אחריו.

    סוד קטן שאאחוז בכפות ידיים מטונפות לעוד זמן ארוך.

    B

    Liked by 1 person

      1. סיפור מצויין. אחד הטובים שקראתי עד היום. כתוב כל כך עדין, כל כך מדויק וכל כך מחרמן.
        איכות זו לא מילה גסה.

        Liked by 1 person

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s