ליבידו

היא דוחפת את הבחור עם הריבועים בבטן אל המיטה שלו, משכיבה אותו על הגב, ובלשון מחודדת מציירת עיגולים על העור, שמתוח כמו בד ציור. עיגולים שמסמנים מטרה, עיגולים כמו אדוות בשלולית מסביב לטיפה שנפלה. גשם. כמה זמן כבר לא ירד גשם? היא אוהבת גשם. במיוחד גשם כזה דק ומתמשך, גשם רך, גשם אנגלי קוראים לו, היא חושבת.

שוב זה קורה לה. רגע אחד היא לגמרי בעניין, כבר רואה בעיני רוחה את הזין מחליק לתוכה, וברגע הבא, כמו בסרט הוליוודי ישן, התמונה מתמוססת לתוך משהו לא קשור, והיא יודעת שהמדבר שיש לה בין הרגליים ישאר יבש גם הפעם. לפעמים היא חושבת שהוא פשוט מת וזהו, אבל יודעת שזה לא נכון, וליבידו לא יכול למות ככה. מצד שני, לאיפה נעלם? 

היא מתנצלת, מתלבשת בשיא המהירות, וטורקת אחריה את הדלת, משאירה אותו מאחוריה מבולבל. היא טסה במדרגות, מנסה להגיע הביתה לפני הדמעות. הן יגיעו, ברור. כבר עכשיו הן מטפסות מתוך הבטן ומנסות לצאת החוצה. עוד לא. שיחכו קצת. לפחות עד שתגיע הביתה.

הכי גרוע, זה שהיא זוכרת איך היה קודם. איך תמיד, בדרך אליו, הייתה צריכה לשים תחתונית. איך הריח שלו היה מספיק בשביל שתהיה בחצי הדרך לגמור. היא זוכרת איך הרגישו הידיים שלו עליה, ואיך הזין שלו היה מתקשה בתוכה מחדש אחרי שרק גמרו. הכל היא זוכרת, את הקולות, את הריחות, את הטעמים. והכל חי כל כך, שלפעמים היא אפילו מצליחה להרגיש את הליבידו האבוד מפרפר שם למטה מתחת להריסות. אבל רק לכמה רגעים, רק עד שהפנים של נועה צפים בה וקוברים אותו מחדש.

נועה. נועה היפה. נועה, שלידה תמיד הייתה מספר שתיים. נועה, שלידה כל הבנות בתיכון היו מספר שתיים. פנים עדינים עם עיניים חומות וקצת עצובות, שפתיים משורטטות מתחת לאף שיצא ישר מפרסומת לניתוח פלסטי, חזה קטן וזקוף שאף פעם לא הצטרך חזיה, ישבן אגסי מושלם עם רווח מדויק בין הירכיים, ורגליים שלא נגמרו. 

נועה. 

עוד מהגן תמיד היו יחד. היא ונועה, נועה והיא. יד ביד הלכו, יחד שיחקו, יחד אכלו, ולמרות שכולם היו בטוחים שיעבור להן, לא עבר להן. לא בבית ספר, לא בחטיבה, ואפילו לא בתיכון, כשכל הבנות סביבן התחילו להתנשק עם בנים, והן רק יכלו להסתכל החוצה מתוך הבועה שלהן ולנחש איך זה מרגיש, מה עושים עם האף, ואם באמת גם הלשון משתתפת. 

היא נזכרת באותו יום אביבי כאילו היה רק אתמול. השמש היתה חמימה, האוויר מבושם מפריחה והדרך מבית הספר לבית של נועה, דרך שעשו כבר מליון פעמים, הרגישה משום מה שונה. נועה דיברה הרבה מדי ומהר מדי, והבטן שלה אמרה לה שמשהו עומד לקרות. 

מאז הפעם ההיא, הספיקה ללמוד שהבטן שלה תמיד צודקת. היא זוכרת את השקט שהשתרר פתאום אחרי שנכנסו לבית הריק. נועה סגרה את הדלת ונעלה, למרות שאף אחד לא היה אמור להגיע. "חשבתי על זה הרבה," אמרה בלי להסתובב, "נכון אנחנו כל הזמן מדברות על איך זה להתנשק?" 

"כן," היא ענתה לה בזהירות, מרגישה דברים שעוד לא ידעה מה הם.

"אז," נועה הסתובבה בבת אחת. היא הייתה כל כך קרובה שיכלה להרגיש את החום הקורן מפניה. העיניים החומות היפות הסתכלו בה, מטביעות אותה, "אנחנו לא באמת צריכות לחכות לאיזה בן מטומטם, נכון?" 

הראש שלה עשה כן קטן כזה, מעצמו, ופתאום השפתיים הכי יפות בבית הספר נצמדו לשלה. רק לשניה, אך בשניה הזו הן היו רכות וחמות ונהדרות. ליבה פעם במהירות. קצת מהתרגשות וקצת מפחד, וכשנועה אחזה בכתפייה ושוב הסתכלה לה ישר לתוך העיניים, עשתה עוד פעם 'כן' עם הראש.

הפה של נועה היה רך, מהסס ומגשש. איכשהו, האף מצא איפה להיות, השפתיים שלהן נפשקו, והאוויר שנשמו נהיה אותו אוויר. הן ליטפו אלו את אלו, גיששו, טעמו. הזמן נעלם.

משהו מחוספס ולח חלף על שפתיה. היא פקחה את עיניה בבהלה והתחילה להתרחק, אבל עיניה של נועה נשארו עצומות, שפתיה פעורות ולחות, וביניהן בצבצה לשון ורודה, נטושה ומבולבלת. היא נשמה את הבל הפה המתוק, וכל מה שיכלה לעשות היה להיצמד אליה מחדש, שפתיים לשפתיים, גוף אל גוף. היא פגשה את הלשון הסקרנית עם שלה, מאפשרת לה לטעום ולחקור ולדרוש. שאריות ההיסוס נמסו לתוך ריקוד מתגבר והולך. לשון שואלת ולשון עונה. עורה עיקצץ מהתרגשות. ליבה איים לפרוץ את כלוב צלעותיה. חום שעלה מבין רגליה התפשט בכל הגוף, וברגע נפלא ואיום אחד, הבינה שקורה לה מה שקראה בספר של אמא, זה שמוסתר מתחת לכרית שלה, ושום דבר לא היה בסדר יותר. היא הדפה את נועה ממנה, וברחה הביתה בלי לומר מילה.

למחרת בבוקר המשיכו כאילו לא קרה כלום. כלום, שכמו העדשה מתחת למזרונים של הנסיכה, אי אפשר היה להתעלם ממנו, משהו שמפעם לפעם דקר את הביחד שלהן, משהו שהלך וסדק את הבועה. זה כבר היה אחרי פסח כשאייל, מהשכבה מעליהן, אזר עוז וריסק מה שנשאר מהבועה. הוא היה מדריך בצופים – גבוה, שרירי, עם ריח של זיעה טרייה שמעולם לא החמיצה. הוא ניגש אליהן בהפסקה והזמין לסרט. היה לה ברור שהתכוון ליפה מביניהן, אבל נועה העמידה פנים כאילו לא מדובר בה, ואחרי רגע ארוך של שתיקה מביכה, היא הייתה זו שקיבלה את ההזמנה, ושניהם העמידו פנים כאילו התכוון אליה מלכתחילה.

לילה אחד, כמה סרטים אחר כך, חלפו בדרך הביתה על פני גינה ציבורית. אייל אחז בידה והוביל פנימה. הם מצאו ספסל נסתר, והתיישבו פנים אל פנים. הוא רכן אליה, חופן את פניה בידיים חזקות, וכל מה שיכלה לחשוב עליו היה הריח שלו שמילא את נחיריה. השפתיים שלו, שהיו שונות לגמרי מאלו של נועה, היו רכות לא פחות. הוא ידע בדיוק מה לעשות עם הלשון ועם האף, ואחר כך גם עם הידיים שגלשו למטה אל שדייה. היה חם ולח באותו ערב קייצי, בכלל לא היה לה קר, אבל הפטמות שלה הזדקרו מבעד לגביעי החזיה המסיבית, הישר לתוך כפותיו הגדולות.

בימים של סוף שנת הלימודים חלקו של אייל בחייה הלך וגדל, ובאופן בלתי נמנע, גם בחייה של נועה. כל יציאה, כל מפגש, כל נגיעה כמעט, נותחה עד דק בשיחות שלהן. נועה ידעה הכל על הגוף האלוהי שלו, על הזיפים ששורטים כשהם מתנשקים, על איך היא מרגישה את זה בין הרגליים כשהוא משחק לה בפטמות, ועל איך שבכל זאת היא עדיין הודפת לו את הידיים כשהוא מתקרב לשם.

החופש הגדול הביא איתו את הנסיעה המשפחתית של נועה לחו"ל. ימים שבכל שנה היוו עינוי מתמשך, חלפו במהירות, ולפני ששמה לב, כבר ישבו אצלה בחדר ועברו על כל הדברים שנועה קנתה לעצמה וגם לה. היא שמעה על ההרפתקאות והתקלות והאוכל, וכל הזמן התאפקה וחיכתה, כי גם לה היה מה לספר. משהו גדול. משהו שבקושי יכלה להכיל. משהו שאפשר לספר רק פנים אל פנים ולא בטלפון. נועה, שתמיד ידעה להרגיש אותה, אמרה שעכשיו תורה, שתספר כבר, כי רואים שהיא מתפוצצת. ובאמת אי אפשר היה לעצור אותה, במיוחד כשהגיעה לתאר איך אייל הוליך את ידה אל הבליטה הקשה במכנסיו, ואיך איבדה את הרצון להתנגד לו כשאצבעותיו נגעו לה בין הרגליים.

היא סיפרה איך רעדו לה האצבעות כשפתחה לו את המכנסיים, כמה גדול וחם היה מה שמצאה שם, ואיך אחר כך הכל קרה מהר ולאט באותו זמן. אי אפשר היה לעצור את השטף שלה כשהמשיכה לספר איך נהיה יותר קל בפעמים הבאות, וכמה מדהים זה להרגיש אותו בתוכה. היא תארה לנועה את הזין בפרטי פרטים, איך הוא עומד זקוף אבל לא לגמרי ישר, מצחיק כזה, ואיך שכשהיא נותנת לו לחכות, הזין לא עומד בשקט, אלא קופץ קפיצות קטנות כאלה כל הזמן, ואיך הביצים שלו לפעמים תלויות כמו שק עם גולות ולפעמים דחוסות כמו כדור. נועה שמעה הכל ולא אמרה כלום, רק חיבקה אותה חזק חזק כשנפרדו, וסגרה את הדלת מהר מדי.

שנת הלימודים האחרונה הייתה שונה לחלוטין מכל אלו שקדמו לה. באמצע הקיץ אייל התגייס לגולני. הטירונות היטיבה עם גופו. שריריו, המפותחים ממילא, תפחו והקשיחו, וגם אם עור אצבעותיו נעשה גס, הרי שהתשוקה שפרצה מהן בכל מגע שלו פיצתה היטב על החספוס. טירונות התחלפה בטירונות יחידה וזו בקורס מ"כים, וכשהגיע עייף ורק רצה לישון, למדה לאהוב גם את הטעם המריר של זרעו ואת צמיגותו. הזמן, שטס בשעות שבילתה בלימוד מדוקדק של גופו, זחל בשבועות הארוכים שהפרידו בין היציאות, ורק נועה, איתה יכלה לשתף את כל הדברים שלמדה, עזרה לה לא להשתגע.

סוף התיכון עמד בפתח וכל השכבה געשה מהתרגשות לקראת נשף הסיום. כולם חוץ מנועה. עדיין לא היה לה חבר, ושום דבר לא הצליח לשכנע אותה לבוא. שום דבר מלבד ההתרסקות שלה כשאייל הודיע שהעלו כוננות ושהוא מצטער אבל אין מצב שיוכל לצאת. אף אחד חוץ מנועה לא ידע לקחת את האכזבה שלה ולהראות לה את הגעגוע, רק נועה ידעה לקחת את הכעס ולחשוף את התסכול שמתחתיו, להפוך דמעות לחיוך, וכמו בקסם חזרה לעטוף אותן הבועה הישנה, כאילו מעולם לא היה אייל.

הן הלכו לנשף יחד, כמו פעם, כמו תמיד, נועה והיא נגד העולם. כל השטויות שעשו הבנים, שניצלו רגעים אחרונים של חופש לפני גיוס, נשארו מחוץ לבועה ביחד עם המוזיקה הגרועה והזוגות הדביקים. שתייה הייתה בחינם ובשפע, וככל שנקפו השעות, העולם הטשטש. הלילה כמעט הפך כבר לבוקר כשיצאו משם. הן הצליחו בקושי להתגלגל לבית של דודים של נועה, שהיו בחו"ל ותמיד השאירו מפתח מאחורי העציצים. 

חבטת הדלת שנסגרה מאחוריהן הזכירה לה את השנה הקודמת, כשנועה אמרה שלא צריך איזה בן מטומטם, וכל מה שיכלה לחשוב עליו היה שהוא באמת מטומטם שנשאר בבסיס כשיש לו אותה בבית. נועה הסתכלה עליה בעינייה החומות הטובות, החזה שלה עלה וירד במהירות מתחת לבד הקליל של השמלה, ולפני שהספיקה לחשוב כמה יפה החברה שלה, יד דקה אספה את עורפה, והשפתיים הרכות נצמדו לשלה.

הפה של נועה היה מתוק. יותר מתוק מהכל. הבגדים נשרו מהן כאילו ככה תמיד צריך היה להיות. כבר יצא להן לראות אחת את השניה עירומה, אבל אף פעם לא באופן הזה. היא הכירה היטב את הפטמות החומות הקטנות, את השדיים התפוחיים, את אגס האגן ואת הערווה המלאה, כמו שנועה הכירה היטב את פטמותיה הורודות שפונות לצדדים, את הבטן הרכה, את הישבן המלא ואת ערוותה הדלילה. למרות זאת, עיניהן טרפו את המראה כאילו ראו זו את זו בפעם הראשונה, ואי אפשר היה לעצור את הידיים מלגעת.

בניגוד לכפותיו הגדולות של אייל, שתמיד מעכו את שדיה בתובענות, ידיה של נועה ליטפו אותם, חפנו ולשו ברכות מושלמת. צמרמורות של עונג חלפו בגופה עוד לפני שנועה הסתערה עליהם בפיה, מלקקת ומוצצת כל מילימטר ורדרד. ברגע של צלילות, עיניה נחו על השתקפותן במראה הארוכה שבמבואה. היא התבוננה בשדיה הכבדים, בפטמות הזקורות, שהבהיקו ברטיבות, בראשה של נועה שעשה את דרכו במורד בטנה, בחוליות הגב שהתבלטו מתחת לעור כשזזה, ובתחת המושלם שהתיישב על קרסוליים דקים ומושלמים. זה היה הרגע בו נעתקה ממנה הנשימה.

תחושות שמעולם לא הרגישה הציפו אותה. הלשון של אייל תמיד הייתה קצרת רוח ותכליתית. נועה הייתה סקרנית. שפתיה ולשונה חקרו אותה בעדינות, שאלו, נענו, ומצאו בקלות את הדגדגן הביישן. אצבעותיה ריחפו על גופה, לומדות כל פיסת עור חשופה. גלים של עונג התפשטו בה, ובלי להתרכז בשום דבר, בלי כל מאמץ, פתאום הייתה שם. רגליה הפכו לג'לי, והיא קרסה אל הרצפה הקרה. 

לפה של נועה היה עכשיו הטעם שלה, טעם שהכירה מהזין של אייל. מעולם לא תיארה לעצמה כמה נעים להחזיק פטמה זקורה בין השפתיים וכמה כיף לשחק בה עם הלשון. הרצפה היתה קשה וקרה, אבל הבטן של נועה היתה חמימה וטעימה והריח הכבד שעלה מסבך השיער בין רגליה היה משכר. היא מצאה את השפתיים ונישקה אותן ארוכות, מלקקת את הנוזל הלבנבן שעקצץ על לשונה, שולחת אותה קדימה ופנימה, מפלסת דרך בין קפלי העור, הולכת לאיבוד בשפע המרקמים והטעמים. הגוף הדק שהתפתל בין ידיה הלך ונדרך כמו קפיץ, עד שלפתע הרגישה את הרגליים החטובות נסגרות על ראשה, ואת הקפיץ הדרוך פוקע בצליל אנחה שהייתה בה אותה מתיקות שניגרה כעת על שפתיה.

העייפות שליוותה אותן לבית הזר נמחקה. מתקשות להרפות זו מזו, התרוממו מהרצפה הקשה ומצאו את דרכן לספה סמוכה. שתיהן רצו עוד, וחיפשו דרך להיצמד יותר, להיצמד עד בלי די. הן נשכבו, והתהפכו, והתנשמו, וצחקו, ואיכשהו, בסוף, מצאו את עצמן פנים אל פנים, שדיים צמודים לשדיים, רגליים שלובות שתי וערב, מלופפות, מחבקות. היא הרגישה את הערווה השופעת נושקת לערוותה הדלילה, את השפתיים מחליקות אלו על אלו, את המיצים מתערבבים. הן גמרו ביחד, וגמרו לחוד, גמרו בקול, וגמרו ביבבה דקה. לא היה קץ לעונג שרוו זו מזו. 

בצהריים התעוררה. בין רגליה היתה יד, על שדה הימני נח ראש, והבל פה חם ליטף את פטמתה. הטעם שבפיה הציף אותה בהבזקי זכרון, וללא האלכוהול בדמה, זה היה מפחיד, ואסור, ומעל הכל – בגידה. היא מיהרה להיחלץ מאחיזתה של נועה. החיוך המתוק, המושלם, התכרכם לנגד עיניה, אבל היא התלבשה בחופזה, וברחה משם כל עוד נפשה בה.

לשמחתה, הלימודים נגמרו. זמן קצר אחר כך הגיעה הנסיעה השנתית של נועה. היה קל יותר לברוח מאשר לזכור דברים שהעדיפה לשכוח. יום אחד, כשישבה בגינה שמול השבט של אייל והתבוננה בהכנות שלהם למחנה הקיץ, הופיעה שם נועה ושאלה אותה לאן נעלמה ולמה היא מתחמקת ממנה. היא לא יכלה לראות את הידיים הדקות, בלי לחוש את מגען על גופה. היא לא יכלה לראות את החזה הקטן, הזקוף, בלי להיזכר במרקמן של הפטמות הזקורות. בעיקר לא יכלה לראות את העיניים החומות, היפות כשנעדר מהן הברק. היא נעצה את עיניה במבנה הסנדות שהתרומם מעבר לכביש, ואמרה שלא היו צריכות לעשות את זה, ושהיא חייבת להבין שיש לה חבר, ושאי אפשר לעשות לו את זה. נועה לא ענתה, רק עשתה 'כן' קטן עם הראש, והלכה משם.

כמו שכל דבר עשו יחד, גם לקורס מ"כיות היו אמורות להתגייס יחד. נועה ויתרה על הקורס כדי להקדים את גיוסה בכל מחיר, ושירתה בתור פקידה בבור של חיל האוויר בקריה. לפעמים ראתה אותה מרחוק, לבושה מדים אפורים, שרק עשו אותה יותר יפה. שבועות אחר כך גם היא התגייסה. הקורס שלה היה קשה וארוך. אחריו הדריכה טירונים בדרום, ובין היציאות שלה ליציאות של אייל, בקושי הצליחו להיפגש.

יותר מחודש עבר מאז התראו לאחרונה. היא בקושי אמרה שלום להורים לפני שיצאה בראש רטוב מהמקלחת אל הבית של אייל.

אם לא הייתה רצה, אולי הייתה מבחינה באופניים למטה. אלמלא בערה כל כך, אולי הייתה שמה לב לקשר בבטן. לו הייתה מחכה לפני שפתחה את דלת חדרו, לא הייתה רואה את הפנים של נועה, את הפנים היפים שלה, את הפנים שיכלו להשיג כל בחור שרק רצתה, מתנתקים מהזין של החבר שלה, ואת הזרע הלבן שלו מטפטף מזוית הפה שעליו מרוח החיוך הכי זנותי שיש, חיוך שהשאיר את העיניים החומות, היפות, קרות, והפך את הקשר שהיה לה בבטן לבחילה.

היא אפילו לא זוכרת איך הגיעה הביתה, מתי מלאו עיניה דמעות, ומתי הן אזלו.

לפעמים היא חושבת שהוא מת וזהו, אבל יודעת שזה לא נכון, וליבידו לא יכול ככה למות, בגללה.

3 תגובות בנושא “ליבידו

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s